משל ידוע מספר על אחד ממשרתי הארמון שנצטווה למרק את כתרו של המלך ולנקותו מכל שמץ אבק העלול לעמם את זוהרו. ניקה המשרת בשקדנות את כתר הזהב המשובץ באבני חן והתפעל מהיפעה ומהברק הרב. הוא ידע כי כל אבן חן בכתר המלך מושלמת היא, ואין ערוך לערכה. פחז עליו יצרו, עקר אבן אחת מתושבתה וטמנה בכיסו.
המשרת לא ידע שהמלך עומד בחלון, משקיף על מעשיו.
סיים המשרת את מלאכתו, הניח את הכתר על כר הקטיפה ויצא. נכנס המלך, חבש את הכתר, ותושבת האבן העקורה התנוססה במרכזו בכל כיעורה. פנה המלך לטרקלין, ישב על כס מלכותו ושלח לקרוא לשר החצר, הממונה על המשרתים.
הופיע השר, ראה את הכתר הפגום ונחרד.
אמר לו המלך: "משרת פלוני ניקה את כתרי, מרקו והבריקו, ואני שבע רצון מעבודתו. אנא, אמור לו זאת. נוסף לכך, שלח אותו לכאן, לנקות את נברשות הטרקלין".
סח השר למשרת המופתע שהמלך מוקיר את עבודתו ובחר בו לניקוי נברשות הטרקלין.
שמע המשרת, שמח וחשש.
שמח על קורת הרוח של המלך משירותו ועל שנשא חן בעיניו, וחשש שמא התגלתה הגניבה, שמא נפל עליו החשד. בנקיפות לב עלה לטרקלין. המלך האיר לו את פניו, התעניין בשלומו, והתושבת החלולה בכתר ניבטה אליו כמאשימה. הודה לו המלך על שקידתו בניקוי הכתר, וסיפר לו כי עקב אחריו מהחלון וראה כיצד ניקה כל סדק בכתר והבריק במרץ כל פרט. שוקל הוא להעלותו בדרגה ולהעלות את משכורתו.
נרעש המשרת. הן אם עקב אחריו המלך, הרי ראה את הכול! אך למרות הכול מעלים הוא את עיניו ממעילתו ורוצה בטובתו ובקידומו. לבו החל נוקפו: איך גמל למלך רעה תחת טובה? איך יוכל לראות את כתר המלך פגום, בעוד האבן היקרה חורכת את כיסו!
פרץ בבכי תמרורים והתוודה על חטאו: "אכן, המלך מיטיב עמי כל כך, ואילו אני פשעתי ומעלתי באימון. עקרתי אבן מכתר המלך…"
המלך מרגיעו: "ידעתי בני, ידעתי – אך ידעתי גם כי לא במעל עשית זאת. משרת נאמן אתה, אלא שפחז עליך יצרך. סליחתי נתונה לך"…
אולם המשרת אינו מסתפק בסליחה ובמחילה. איך יוכל להיות שליו, כאשר כתר המלך חסר ופגום, ואבן החן אינה בתושבתה!
נענה המלך ואמר: "עלה נא על מעלות הכסא, וקבע את האבן במקומה". עלה המשרת במעלות, והמלך הרכין את ראשו, קירב את כתרו, והמשרת קבע בו את האבן והשלים את כתר המלוכה!
האדם, משרת המלך הוא. ייעודו, להאדיר את שמו של מלך מלכי המלכים בעולם. ואכן, האדם ממרק את כתר המלך ומפאר אותו על ידי קיום מצוותיו. מובא, שאפילו מפעם לפעם פוחז עליו יצרו, והוא עובר עבירה, עוקר מן הכתר אבן יקרה.
בכל יום יוצאת בת קול וקוראת: "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג', כ"ב). המלך קורא לבניו אהוביו לשוב בתשובה.
כאשר עולים הרהורי תשובה בלבו של האדם, ידע נאמנה שהם באים מכוחו של הבורא, הקורא לו ומעודדו לשוב אליו.
הבורא מעלה את השב אליו לדרגה גבוהה ונשגבה: "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים ל"ב, י"א).
זוהי המשמעות של תשובה מאהבה!