השמיטה, כפי שאנו יודעים, מצוותה להוביר את שדות הארץ. אולם לשמיטה פן נוסף. מלבד שמיטת קרקעות יש בשנה זו גם שמיטת כספים. כלשון הפסוק:
"וזה דבר השמיטה: שמוט כל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו" (דברים ט"ו, ב').
על פי דין תורה אסור לנו לגבות בתום שנה זו את חובותינו. עלינו לומר לכל הלווים: הכסף שלווית ממני – שלך הוא.
מעשה גבורה זה מטרתו: "ללמד את נפשנו במידות המעולות: מידת הנדיבות ועין טובה" (ספר החינוך מצווה תע"ז) . בחתירה לעומק הנפש נגלה כי ויתור זה גורם לאדם ש"ישלך את אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא הרכוש" (אורים ותומים).
כלומר, כדאי הוא הקרבן, שכן הרווח עולה על ההפסד. הוא משלים את מעגל שחרורו של האדם מן השעבוד לרכושו. לאחר פעולה גואלת שהחלה בשמיטת הקרקעות ומסתיימת בשמיטת החובות, האדם שב להיות אדון לרכושו, הוא שולט בכסף, ולא הכסף שולט בו.
אך למרות שנצטווינו לוותר על החובות המגיעים לנו, וגם מכירים אנו בתועלת מצווה זו, איננו מוותרים על החובות, אלא לפני סוף שנת השמיטה אנו הולכים לבית דין, ובאמצעות מסמך הפרוזבול אנו כן גובים את חובותינו.
מה קרה לפתע? מה התרחש בדרך אל הביצוע המעשי של המצווה?
כאן, נזדקק למעט היסטוריה.
התורה ידעה היטב, כי דרישה זו קשה במיוחד. האדם קשור בכל נימי נפש לממונו. קשה מאד לשחררו מאזיקים אלו. בעקבות כך, חששה התורה שהעם ימצא דרך "כשרה" כיצד להתחמק מביצוע מצווה זו של וויתור על חובות: הוא פשוט לא ילווה בשנת השבע. כך גם לא "ייכשל" בגביית החובות.
חשש זה מובע בפסוק הבא: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים ט"ו, ט') .
בפועל לא עמד העם לאורך זמן בלחץ הצו. הוא בחר לא להלוות. מספר ההלוואות לעניים בשנה זו ירד לשפל.
הלל, מתקן הפרוזבול, ראה בדאגה עמוקה הידרדרות מסוכנת זו במוסריותו של העם. הלל ידע שאדם המתרגל לא להלוות לנזקק בתקופה מסויימת, מקשיח אט אט את לבו. "מנהג" אי הגשת העזרה בשנת השבע עלול להתפשט על פני שאר השנים.
מה עשה?
כדי לשמור על מידת החסד לבל תיפגם, ניצל הלל הלכה עתיקה מהלכות שמיטת כספים. הלכה, הקובעת שחוב אשר נמסר לגבייה באמצעות בית דין, לא חל עליו דין השמיטה, והוא ניתן לגביה. הלל, בתקנת הפרוזבול, איפשר לכל אדם מישראל למסור את חובותיו לבית דין.
הלל הציל עד ימינו את לב העם, והיה למגן התורה.