מהו המניע שהביא את קורח, שהיה איש המעלה, ואף זכה להימנות עם קבוצת נושאי ארון הברית, להקהיל סביבו אנשים נגד משה רבינו? ודאי לא נעלמה ממנו העובדה כי בחירתו של משה נעשתה על ידי הבורא בעצמו. שכן הכל ידעו שבאמצעות משה, חולל ה' את עשר המכות במצרים, והכל ראו עין בעין את העובדה, שמשה עלה אל האלוקים במעמד הר סיני כדי לקבל את התורה.
התשובה לשאלה זו היא: קנאה!
קורח, שהיה בן שבט לוי, ראה כי משה מינה לנשיא את אליצפן, שמקומו בהירארכיה השבטית היה נמוך ביחס אליו. התקנא קורח במינוי זה וטען כי הוא ראוי לכתר יותר מאליצפן. בקנאתו הוא התעלם מהעובדה שגם מינוי זה נעשה על פי ה'.
תוך שהוא מונע בכח הקנאה, קם קורח והחל להתסיס את לב העם נגד המנהיגים – משה ואהרן, כשהוא משתמש בדמגוגיה קלאסית.
כיום אנו רגילים להתקל בכתבות או בנאומים שעיקרם דמגוגיה. נוטלים מקרה מזעזע או מרגש, שאינו מהווה דוגמה לכלל, והופכים אותו לגורם מייצג. לעתים נוטלים שמות מושגים והופכים אותם למקוממים, מאחר שלא יורדים לפרטיהם ולרקעם. סיסמה נטולת רקע מסוגלת להוות דלק למדורת המחלוקת, לנהירה שטחית אחר נואם מוכשר, אך אין היא עומדת במבחן הביקורת. כושלת היא באופן מיידי מול היגיון צרוף.
להלן תיאור חלק מדברי קורח המובאים במדרש: "מה עשה? כינס את כל הקהל, שנאמר: 'ויקהל עליהם קורח את כל העדה' (במדבר ט"ז, י"ט). התחיל לומר דברי ליצנות: אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה. באה לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור וחמור יחדו'.
באה לזרוע, אמר לה משה: 'שדך לא תזרע כלאים'.
באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: 'הניחי לקט, שכחה ופאה'.
באה לעשות גורן, אמר לה: 'תני תרומה, תרומת מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני'.
הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן ולהנות מצמרן.
כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: 'תני לי את הבכורות'. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן, אמר לה: 'תני לי את ראשית הגז'.
אמרה: 'אין לי כח לעמוד בכך, הרי אני שוחטת אותן'. כיוון ששחטה, אמר לה: 'תני לי את הזרוע, הלחיים והקיבה'. אמרה לו: 'אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם'. אמר לה: 'תני לי, שכך אמר הכתוב: 'כל חרם בישראל לך יהיה', נטלה והלך לו. הניחה בוכה, היא ושתי בנותיה".
עד כאן דברי הליצנות של קורח. הוא השתמש בתיאור של אלמנה מסכנה כדי לתאר כיצד, כביכול, עשקו אותה המנהיגים. למעשה, התורה היא שמלמדת אותנו להישמר בכבודה של אלמנה, שנאמר: "כל יתום ואלמנה לא תענון" (שמות כ"ב, כ"א), "לא תחבול בגד אלמנה" (דברים כ"ד, י"ז) ועוד… קורח הפך את הקערה על פיה. הוא הציג עצמו כדואג לאלמנות יותר מהתורה, שהדגישה והזהירה עד כמה חייבים אנו לשמח את ליבן ולהבין לרגשותיהן.
דברים אלו הם גם גם דמגוגיה. תיאורו של קורח עוסק בשדה ובגידולי קרקע, בחיובי מעשר ועוד. והרי מקום התרחשותו של המאורע היה במדבר, מקום ציה ושממה, שאין שם גידולים חקלאיים, ואף לא חיובי מעשרות… המעשה לא אירע במציאות, וכולו תעמולה שקרית.
קיימים כאן גם כל הסממנים המאפיינים נאום דמגוגי בן ימינו. לדוגמה, הוא נותר חד צדדי ואינו מתייחס לתרומתם של הכהנים והלווים לעם, אשר מקדישים את כל ימיהם ללמד את העם תורה ודעת, לעבוד בבית המקדש ולהעלות את רמתו הרוחנית של העם. הוא מתעלם מברכת שמים המגיעה ישירות למפרישי התרומות והמעשרות, ומשיעור (כמות) הנתינה לשבט לוי, כאשר מדבריו משתמע שכמויות עתק זורמות לכיסי הכהנים… כאמור, דמגוגיה במיטבה.
כאשר ניתקל בכתבה מגמתית, שטחית ויורה מטחי אש מול חיי המצוות, ניזכר בקורח שהיה ה"עורך" הראשון של כתבה מסוג זה…