מובא במדרש: אליהו הנביא פגש בצייד אשר מעולם לא למד תורה, ובילה את ימיו בטווית חבלים מפישתן, באריגת רשתות, בחפירת שוחות ובהטמנת מלכודות. איש פשוט, תם וישר, הנהנה מיגיע כפיו.
אליהו פנה אליו בשאלה מפתיעה: "מדוע אינך לומד תורה?"
"נשמע מוזר", הרהר הצייד. "אני ולימוד תורה? הן התורה ניתנה לרבנים, והרי אני אדם כה פשוט. מה עוד רוצים ממני?"
"בינה לא ניתנה לי מן השמים", משיב האיש. לדעתו, 'אין לו ראש' ללימוד התורה.
שאל אותו אליהו הנביא: "ומי לימד אותך לטוות חוטים ולארוג רשתות? מי לימד אותך את אורחות חיי החיות? מי לימד אותך לחפור שוחות ולהטמין מלכודות? מי לימד אותך להסוות אותן באמנות כה רבה?"
"אה, לכך ניתנה לי בינה מן השמים!" השיב הצייד.
אמר לו אליהו הנביא: "ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! לעסוק בצורכי פרנסה ניתנה לך דעה, ואילו לעסוק בעסקי הנשמה לא ניתנה לך דעה? להשיג את צורכי העולם הזה עזרו לך, ולהשיג את נצחיות חיי העולם הבא – לא יעזרו לך?"
לאליהו הנביא היתה כוונה ברורה: הוא רצה לפקוח את עיניו, להבינו דבר בסיסי: אמנם אמנות הציד היא מלאכה פשוטה, הצייד לא יתעשר ממנה, אולם היא נותנת לו לחם לאכול, ודי לו בכך.
כך גם בתורה! על האדם להשתדל להשיג ככל יכולתו, לפי דרגתו. אל לו לזלזל בכל הישג רוחני, ולו הקטן ביותר! וכפתגמו של בעל "חובת הלבבות" "כי המועט בעיניך – רב הוא בעיניו" (של הקב"ה).
אמנם ישנם תלמידי חכמים המחדשים חידושים מעמיקים בתורה ובונים עולמות רוחניים. מצויים גם ראשי ישיבות הבונים היכלי תורה ומלמדים תלמידים רבים. והם אכן הופכים להיות עשירים מופלגים. אולם עם זאת, הרי כל אדם צריך לחיות. גם מבחינה רוחנית קיימים אנשים המרוויחים את מחייתם לחיי נשמתם ביושר, כדי שיהיה להם לחם לאכול מבחינה רוחנית.
מקובל הוא הפתגם: "התורה אינה קטנה מדי אפילו עבור הגדול שבישראל, ואינה גדולה מדי עבור הקטן שבישראל!" כשם שבפרנסה לא מקובל לומר: "הכול – או לא כלום", אלא האדם משתדל כפי יכולתו להביא לחם לביתו, כך גם בתורה עליו ללמוד כפי יכולתו.
הקבלה זו בין פרנסה גשמית לרוחנית, רמוזה בברכת כהנים הברכה: "יברכך ה'" -בממון, מקבילה ל"יאר ה' פניו אליך" – בתורה. לכל אדם מיועד חלקו בתורת ה'.