באחת הערים חי אדם חריג במעשיו. שיגעון דבק בו. החליט שנושא הוא כד חרס על ראשו. היה הולך בזהירות, שומר על שיווי משקל, שלא יפול הכד ויישבר. מתיישב בזהירות, אוכל כשראשו זקוף, מגיש את הכף לפיו באיטיות. עד מהרה הפך אויל זה ללעג ולשנינה, לקלס ולתמיהה, ובעיקר לרחמים. כי היה זה שיגעון בעליל.
באחד הימים אמר אחד התושבים שמעשיו של הלה נגעו ללבו: "הניחוני ואגמלהו משיגעונו". בכל יום עבר בעל הכד הדמיוני מתחת לביתו. בוקר אחד, בעת שעבר במקום, הפיל מאחוריו כד חרס ענק.
התנפץ הכד ברעש גדול, והלה נבעת וניתר.
קראו כולם: "הכד נשבר!"
הלה הסתובב והחוויר. אמר: "אבוי, אכן נשבר!"
הניד ראשו בצער. היתה זו הפעם הראשונה בה הניד את ראשו…
אכן, נגמל. סוף סוף הלך כבן אדם, התיישב כבן אדם, גחן אל האוכל. עד… שבא ילד קטן ולעג לו: "שברו מאחריך כד אחר… לא את זה שנשאת על ראשך".
הוא החוויר. ניכרים דברי אמת. נשא ידיו למעלה מראשו והצהיר: "הכד חזר", ושיגעונו חזר כבתחילה.
אמנם, הסיפור חריג, ואולי גם דמיוני. אולם רבים תעו בתחום דומה אף ששם משום מה הם אינם מעלים חיוך…
את הציווי הכפול בפסוק: "אל תפנו אל האלילים, ואלהי מסכה לא תעשה לך" (ויקרא י"ט, ד') – מפרשים "תחילתן אלילים הם, אם אתה פונה אחריהם, סופך עושה אותם אלוהות", לשון אדנות וגדולה.
בתחילה גם האדם עצמו אינו מתייחס לכך ברצינות יתרה, אולם יחד עם הנהיה והנהירה אחר המטרה, היא הופכת להיות רצינית.
בנפשם של בני האדם קיים כח לבחור בצללים שאין בהם ממשות ולהופכם למרכז חייהם. להעניק להם בליבם ובמוחם הוויה, ממשות ואלוהות. להעריץ ולסגוד להם, ליצור סביבם תרבות שלמה עם כללים וחוקים. עולם שלם הארוג כל כולו על חלל ריק, על הבל הבלים.
נמחיש זאת בדוגמה מהחיים. הספורט התחיל כחישול הגוף, והפך לעולם שלם שיש לו חוקים ושופטים, דירוג ואוהדים. הוא מהווה את מרכז עולמם של מיליונים, בולע תקציבים של מיליארדים, ומפרנס שחקנים, מאמנים, שופטים, פרשנים, סוקרים, עיתונאים ורשתות תקשורת. הוא מכלה שעות חיים יקרות מפז של המונים הרתוקים למרקע בשקיקה מעוררת תמיהה וחמלה: על מה ולמה? מה הרווחתם אם הובקע השער או נכבש הסל? מהו האושר אם עלתה הקבוצה לחצי הגמר? מהו האבל אם הוחמצה הבעיטה? מה קרה? הרי בסך הכול מדובר במשחק!
אולם כך הוא טבעו של האדם: "אם אתה פונה אחריהם, סופך עושה אותם אלוהות", הנך מעניק להם ממשות. כשלעצמם, הם נותרו באפסותם, אולם בליבך יצרת להם מקום, העלית אותם על הבמה, והם הפכו למרכז חייך!
הספורט הינו דוגמה בלבד. בדומה לכך גם האופנה. הבגד הוא אמצעי, אך הוא הפך למטרה. סוגדים למותג, משלמים הון עתק, מחליפים את כל הביגוד בגלל גחמה חולפת. הכל רוקדים לצלילי אופנאי מפריז על מה ולמה?
יש ההופך את העבודה לאלילו, ויש הרואה בתחביבו את כל עולמו. במקום האור האמיתי, במקום הממשות, במקום התורה והמצוות, שהן ורק הן העולם האמיתי.