מפתיעה היא העובדה שפעולה זו, לדון לכף זכות, מכונה בתורה "צדק" – "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו). וכי מי שדן לכף חובה הינו צודק פחות ממי שדן לכף זכות? מדוע קו הצדק מחייב לדון את האדם שעשה אותם לכף זכות?
התורה מצווה אותנו לדון את האדם לכף זכות, ולא את מעשיו. המשנה: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א' ו'), באה ללמדנו, שכאשר אנו באים לבקר את האדם, בוודאי יש בו צדדים חיוביים רבים, והם אלו שצריכים להכריע.
אין אדם רואה את נגעי עצמו. התורה מצווה אותנו לנהוג כך גם ביחס לזולת. כל המרבה לחשוף נקודות אור באישיותו של הזולת, מהדר במצוות "בצדק תשפוט עמיתך".
מידת "הדן את חברו לכף זכות" היא מאותם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
הרגיל לראות בכל דבר רק את השלילה, ימיו חולפים מתוך מתח וחשדנות שנזקיהם ברורים. לעומתו, אדם הדן לכף זכות, עשוי לחיות את חייו בשלווה ובנחת.
יש אדם שאפילו במעשים הטובים הוא מוצא חסרונות. לעולם אינו מסוגל לדבר בשבחו של אדם בלי להוסיף הסתייגות. מי יחפוץ בחברתו של מחפש מומים כרוני זה, מלבד רכלנים מקצועיים?
ראיית הסביבה כמלאה פגמים וחסרונות מובילה בהכרח לתחושה, שאין כל ענין להיות חריג בחברה זו, באשר זוהי נורמה מקובלת, ולא נחוץ להתאמץ להיות יוצא דופן. מבט שלילי על הסביבה מכרסם באישיותו של השולל והמבקר ומטה את מעשיו לרעה.
לפנינו דרך דו-סטרית. ההסתכלות השלילית נותנת כיסוי להתנהגות שלילית. מי שהוא מלא פגמים ואין בו רצון לתקנם, עלול למצוא את עצמו כשופט הדן את הכול בצורה שלילית.
לעומת זאת, הדן את רעהו לכף זכות, לומד להביט על החיוב שבכל ענין. מבט זה מחייב אותו לשאוף לשיפור. כתוצאה ממבטו החיובי הוא עצמו יוצא נשכר, ודרך עליה שאינה פוסקת סלולה לפניו.