בתפיסת העולם האנושית, המצוות שבין אדם לחברו אינן נחשבות כחובה, אלא כמעשים של רשות ושל 'לפנים משורת הדין'. לעומת זאת, ביהדות מצוות אלו הן חובה גמורה ואין הן פחותות בדרגת המחוייבות שלהן מהמצוות שבין אדם למקום. לדוגמה, במצוות גמילות חסד על ריבוי גווניה: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה ולוויית המת, מחוייב כל יהודי לא פחות ממצוות תפילין או שבת.

התפיסה המעלה על נס את טוב לבו של האדם ורואה באדם וברצונו הטוב את חזות הכל, עלולה לגלוש לסגידה לאדם על מגרעותיו ועל חולשותיו, ולהופכו לפסגה שאין למעלה ממנה. רק זה המכיר בכך שעבודת האלוקים על כל ענפיה הינה הציר המרכזי בחיי האדם, אינו משלים עם חסרונות אנושיים והוא שואף לתקנם, במקום להנציחם או להעלותם על נס.

עינינו רואות לא אחת את הקרבנות הרבים שמקריבות כיום חברות נאורות ומתקדמות על מזבח חופש הפרט. בחברות אלו אין מקום לצוות על המנעות מאיסורים כדוגמת נקימה ונטירה. לדעתם, "זכותו" הבסיסית של כל יחיד לשנוא כל אחד כאוות נפשו, כשם שהוא רשאי גם לאהוב את מי שיחפוץ. על אחת כמה וכמה שבחברות אלו אין מקום להטלת מגבלות על הדיבור ואין מקום לאסור דיבורי רכילות או לשון הרע. כמו כן, אין להטיל מגבלות על רצונות כחמדה וכתאוה. רק התורה המתבססת על ההנחה שהקב"ה עומד במרכז ההוויה והתודעה, רואה תופעות אלו בחומרה. זאת מאחר שבכל אלו קיימת המגבלה הבסיסית של הבלטת האדם ודחיקת רגלי השכינה.

אהבת הזולת מסוגלת לפרוץ את חומת האנוכיות, להגביר את מידת הכרת הטובה ולהפנות  את האדם לאהוב את בוראו אהבת אמת

בתורתם של חכמי המוסר למדנו שבכל עבירה שאדם עובר, טמון שורש של כפיות טובה כלפי הבורא. אילו אך היתה אישיותו של האדם חדורה בהכרת טובה כלפי אביו שבשמים, לא יתכן שהיה מעז לעבור על דבריו! לאורך כל ימי חייו מקבל האדם מתנות מהקב"ה, איך יתכן אם כן, שאין הוא חש מחוייבות להישמע לו ולמלא את הוראותיו? אין זאת אלא שהוא לקה בחיידקי כפיות טובה, וממילא "לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות".

בנקודה זו פועלת מצוות הצדקה את פעולתה הטובה. היא מהווה תרופה המסייעת לחלץ את עובר העבירה ממשבר כפיות הטובה. כאן מצוי הפתח להפנמת התחושה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהילים קט"ז, י"ב). ככל שיעמיק האדם בהכרה זו, ישתנה יחסו אל החטא, וממילא תשתנה לטובה גם אישיותו.

הלל הזקן הצביע על עיקרון נעלה זה בהוראתו לאותו גוי שבא להתגייר. הלל גילה לו שתחום המצוות שבין אדם לחברו הינו המפתח לקיום כל התורה כולה. הלל לימד ששבירת מעגל האנוכיות גורם שינוי ערכים יסודי בחיי האדם. מפתח זה עשוי גם להפוך את החוטא לאדם נעלה, ובהתאם, גם גזר דינו של אותו אדם עשוי להשתנות באמצעותו לטובה.

הקב"ה נוהג עם האדם על פי כלל "מידה כנגד מידה". אם ייטיב האדם לזולת, גם מן השמים ייטיבו לו. הצדקה והחסד שהאדם עושה, מפעילים את מידת החסד של מעלה, השפע והברכה ממרומים גדולים הם לאין ערוך מחסדו של בשר ודם.