"המימונה" – חג מסורתי ליהודי המזרח, הנחגג יום למחרת חג הפסח. חגיגה חווייתית במיוחד, עשירה במנהגים אותנטיים–צבעוניים. מנהגי המימונה רבים כמספר הקהילות שנהגו בה. מדינה ומדינה – ונהגיה, עיר ועיר – וטקסיה, קהילה וקהילה – ומורשתה, משפחה ומשפחה – ומסורתה.
_x000D_
נביא את אחד התיאורים, החיים והמוחשיים:
_x000D_
"מצהרי היום האחרון של פסח מצטופפים כפריים ערביים ליד השער הצפוני הפונה לעבר פאס הערבית, ובידיהם אלומות שיבולי חיטה ירוקים ופול ירוק בנרתיקיו. הללו נמכרים ליהודים בערב לשם קישוט השולחן. לפנים, כשהיו יחסים טובים יותר, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף…"
_x000D_
בבית השולחן ערוך במפה לבנה מקושט בשיבולים, ועליו קערות, צלחות ובקבוקי משקה, כדי חלב חמוץ, קערה גדולה מלאה קמח, שתקועים בו נרתיקי פול ירוק. צלחת עמוקה ובה דגים חיים המיועדים לטיגון, ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה. דבש ופירות ממינים שונים: תמרים, שקדים, אגוזים ועוד. לא חסרים גם בקבוקי יין, יי"ש ובירה. האורחים מברכים את בעל הבית "תרבח ותסעד", והוא עונה לעומתם: "גם אתם, גם אתם!… "
_x000D_
כבר בימי דוד ושלמה נהגו ראשי העם לברך ביום האחרון של החג את עם ישראל ואת קהל עולי הרגל, וגם הקהל בירך והתפלל לשלום מנהיגיו וחכמיו (מלכים א`, ח`, נ"ד-ס"ו). ייתכן שזהו מקורם של המנהגים המיוחדים של מוצאי חג הפסח.
_x000D_
המאכלים שיעלו על השולחן, כולם מתובלים בדבש ובחלב. במרוקו נמנעו מלהעלות על השולחן בשר וקפה שחור. בשר – בגלל הדם שנשפך, והקפה – בגלל צבעו.
_x000D_
ה"סימנים" המרכיבים את תפריט המימונה מקבילים במהותם ל"סימני ראש השנה", כמו תמרים ותפוח בדבש. נראה שאף מקור המנהג זהה:
_x000D_
ביום הדין מעלים על השולחן סימנים המסמלים שנה טובה ומתוקה, ובמוצאי חג הפסח מבקשים על שפע ברכה בתנובת הארץ, משום שבחג הפסח נדונים על התבואה.          
_x000D_
*
_x000D_
אגדה מפורסמת קושרת את חג המימונה לרבנו משה בן מימון – הרמב"ם. יש אשר קושרים את החג לאבי הרמב"ם – רבינו מימון.
_x000D_
לפי המסורת נפטר רבינו מימון בערב חג הפסח, ומאחר שלא עורכים הילולא בערב החג, חוגגים את המימונה לכבודו במוצאי החג. בעיר פאס שבמרוקו קיים מקום הנקרא "באב אל מימון", כלומר, שער של מימון. האגדה מספרת, כי רבינו מימון, אבי הרמב"ם, היה דיין בקורדובה שבספרד, וברח משם עם משפחתו בגלל הגזרות. בנדודיו הגיע לפאס, ושם התרחש בזכותו בימי הפסח נס גדול ליהודים. לזכר הנס בנו יהודי פאס את השער, ובכל שנה ושנה חגגו בו באיסרו של חג הפסח, כדי להודות לה` על הניסים.
_x000D_
יש הרואים במימונה חג לכבודו של הרמב"ם, הנקרא "בן מימון". יש דעה המקשרת את החגיגה לתאריך יום הולדתו של הרמב"ם בי"ד בניסן – בערב חג הפסח.
_x000D_
בג`רבה נהגו היהודים לסעוד את סעודת המימונה בכיכר לחם אחת ובביצה אחת, כמנהג אבלים, הנוהגים לאכול מאכלים אלו בסעודת ההבראה. הרמב"ם נפטר בכ` בטבת. השמועה התאחרה והגיעה לכולם בליל מוצאי חג הפסח. נראה, שמאכלים אלו מסמלים את האבל על סילוקו של הרמב"ם.
_x000D_
השם מימונה קרוב לכינוי "זבח משפחה"- סעודה בחוג המשפחה המורחבת. השם "מיום" מופיע רבות במדרשים, וככל הנראה לקוח בהשאלה מהשפה היוונית. לפי זה מניחים כי השם "מימונה" מורכב משתי מילים, כלומר: המיום שלנו, כי בשפה הערבית המילה "נה"- משמעותה: שלנו.
_x000D_
טעם נוסף לחגיגות הן זכר לשמחת גאולי מצרים בשעתם. בשביעי של פסח נקרע הים, בבוקרו של יום פלט הים אל החוף את גוויותיהם של המצרים ואת כל התכשיטים שעימם. בני ישראל התפנו לסקור את ביזת הים וליהנות מן השלל לאחר החג. לזכר שמחת הביזה, שמח כל אחד גם כיום בחלקו אשר נתן לו האלוקים, ומברך את חברו שתבוא הברכה גם אל ביתו.
_x000D_
אמנם, לאחר כל הטעמים, ההשערות והמסורות, ההסבר העיקרי לשם "מימונה" הוא מזל. הברכה: "מבריך יא מימון" – (מבורך המזל), היא ברכה שגורה בקרב יהודי המזרח. לאיש שעסקיו מצליחים קוראים "מול למימון" (בעל המזל הטוב).
_x000D_
מוצאי חג הפסח התקבל בקרב יהודי ספרד כיום של סימן טוב, ונלווים לו ברכות ואיחולים לקראת הקיץ המתקרב. לכן, אך טבעי הוא שיקראו ליום מזל זה בשם "מימונה".
_x000D_
בעונת הקיץ נהגו במדינות אלו למלא את המחסנים במצרכי מזון בסיסיים לקראת עונת החורף. היא היתה העונה הפורייה לעבודה ולמסחר, ולכן, בחרו לערוך פתיחה חגיגית בדמות ה"מימונה", שתהיה סימן טוב למחצית השנה הבאה.
_x000D_
*
_x000D_
ביום זה ערכו ביקורי גומלין אצל שכנים עם תקרובת כיד המלך, בתוספת ברכות ואיחולים הדדיים. הכהנים היו עוברים מבית לבית לברך ברכת כהנים. יחד היו קוראים בנעימה פסוקים מספר משלי, שתוכנם שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות.
_x000D_
בערי החוף של מרוקו היו צועדים ביום המימונה אל הים וטובלים את רגליהם במים. יש שטבלו במעיין או בנהר, ובתאפילאת נהגו לשפוך מים על סף ביתם, בהכריזם (בשפת המקום): "אנו דוחים את הרע והכישלון".
_x000D_
יום זה נועד לקבוע בלב את האמונה בגאולה העתידה, בביאת המשיח ובתחיית המתים.
_x000D_
בני עמנו חדורים באמונתם בביאת המשיח ובציפייה עזה לקראתו. בניסן נשואות עיניהם לגאולה, שהרי הובטחנו כי בחודש זה עתידים אנו לשוב ולהיגאל.
_x000D_
כיון שעבר הפסח ועדיין הגאולה מתבוששת, עולה החשש שמא חס וחלילה נתייאש מן הגאולה. לכן, תקנו את מוצאי חג הפסח ליום שמחה והלל, להודיע במקהלות עם כי חלילה לא אמרנו נואש ולא אבדה תקווה.
_x000D_
המנהג לזרוק עשבים בבתים ביום המימונה רומז לתחיית המתים על שם הכתוב: "ויציצו מעיר כעשב השדה" (תהילים ע"ב). כשם שהמתים עתידים לחיות, כך הגאולה עתידה לבוא במהרה.
_x000D_
הסבר זה מאיר באור יקרות את מנהגי המימונה. יום שמעצים בלבבות את הביטחון ואת שמחת האמונה. המימונה מציידת את "יוצאי מצרים" שבכל הדורות במטען של אמונת אומן וחוסן נפשי לקראת שגרת החולין הבאה. עם שיירי המצה יצא העם ממצרים, וכשלקחי החג צרורים על שכמם, יוצאים בכל שנה ושנה כדי להמשיך את מסע החיים באמת ובאמונה.

_x000D_