הגלגול – חסד אלוקי

סח לי ידיד על ויכוח שהיה לו כאשר הסביר את מה שהתרחש בשואה על ידי סוד גלגול הנשמה. הוא הותקף על ידי אחד משומעי לקחו על אמונתו במושגים שאינם ניתנים להוכחה.
"התוקף" היה אדם משכיל וחכם, אך רחוק משמירת המצוות, עד שכל מושג מיסטי שאינו ניתן להוכחה ולהבנה, נדחה על ידו מיד.

שאלו ידידי: "אמור נא לי, כאשר אתה מתבונן כיום בשנות חייך שכבר עברו, ודאי אתה מודע לשגיאות מסוימות שעשית. ודאי אתה חש החמצה ותחושה של: `הייתי יכול להיות טוב יותר או הגון יותר`. זוהי תחושה טבעית מאד המלווה את רוב בני האדם בשנות חייהם המבוגרות".

"אכן כן", הודה הלה בכנות.

"אם כן", אמור לי, "האם היית רוצה לתקן זאת? האם היית מעוניין לשוב לאותם אירועים שמעדת בהם ולנהוג אחרת, לתקן אותם?"

"כמובן!" הסכים הלה.

ידידי המשיך: "הקב"ה הוא כל יכול, כמאמר הפסוק: "ידעתי כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מאומה" (איוב מ"ב, ב`). כלומר, יכול הוא לעשות הכול, כאשר יישר בעיניו.
בהתאם לכך, יש ביכולתו לעשות זאת, להוריד את נשמתך שוב לעולם ולהעמידה בפני התמודדויות זהות לאלו שנכשלת בהן, ולאפשר לך לתקנן".

מאחר שמטרת הגלגול היא לאפשר לאדם לתקן את עברו, מאפשר הקב"ה לכל אדם לדעת באופן מקיף מה היה חטאו בגלגולו הקודם ומה עליו לתקן. אם נוכח האדם שמלחמת היצר חזקה במיוחד בחטאים מסוימים, עליו לפחות  לחשוש שבשל חטאים אלו הוא הגיע שוב לעולם הזה.

הנשמה החיה לעד

מהותו של האדם היא נשמתו ולא גופו. הגוף אינו אלא "מארח" את הנשמה, בדומה לבגד העוטף את הגוף.

קיים שוני מהותי בין מהותו של האדם למהות בעלי החיים. בעלי החיים הם חומריים בלבד. אף אותו חלק רוחני, ה"נפש החיה" המחיה את גופם, נחשב כחלק מגופם החומרי, החוזר לעפר עם מות הגוף.

שונה מהם הוא האדם אשר כלולה בו "נשמת חיים", נשמה רוחנית שמקורה מהעליונים, והיא פרי נפיחתו של אלוקים מתוך עצמו, מפנימיותו.

הנשמה היא רוחנית, וככזו, לא חל עליה חוק הטבע של התבלות החומר. היא נותרת "חיה" אף לאחר מיתת הגוף, כמאמר הפסוק: "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת י"ב, ז`).

הנשמה מכונה: "נשמת חיים", מאחר שהיא אינה שייכת לעולם החומר שבו שולט "חוק המוות" על כל הנבראים, המתפרקים אט אט ליסודותיהם.

מאחר שמהותו של האדם היא נשמתו ולא גופו, והיא, כאמור, "נשמת חיים" – מציאות שאינה מתה, ברור אם כן, שיש ביכולתה לרדת שוב לעולם בגוף חדש. גוף שהקב"ה יוצר עבורה, בדיוק כפי שיצר לה גוף בפעם הראשונה שהורידה לעולם.

 
"צדיק ורע לו" – על פי גלגולי נשמות

לאור הנ"ל, נמצא שהגלגול הנוכחי הוא המשכו של הגלגול הקודם, למרות שהאדם אינו מודע לכך.

מקרים ומאורעות רבים המתרחשים בגלגול הנוכחי הם תוצאה של הגלגול הקודם, ואינם תלויים כלל במעשיו של האדם בגלגול הנוכחי. לכן, ייתכן שאפילו אדם, אשר הוא צדיק גמור, יסבול צער וייסורים כתוצאה מהתנהגותו בגלגול הקודם.

עניין זה הוא פתח נוסף להבנת הצדק שמאחורי ההתרחשויות. דברים שלפעמים נראים תמוהים וחסרי היגיון, הם חשבון הצדק והמשפט של אדון כל העולמות! למרות הסבל הנגרם לאדם, הרי שתכלית המאורעות היא "קבלת ההטבה", והיא הטוב המוחלט בעבור האדם. הגלגול הנוכחי, על כל מקריו ומאורעותיו, מאפשר לאדם לתקן את נשמתו ואת דרגתו הרוחנית לקראת העולם האמיתי, לקראת הטרקלין!

מקובל בעולם, שכאשר אדם עובר עבירה כלשהי כלפי השלטונות או כלפי רעהו, הוא נענש על כך. מטרות הענישה הן שתים: האחת – לשלם לעבריין כגמולו, והשניה – להרתיע אחרים, שישמעו וייראו, "ולא יזידון עוד" (דברים י"ז, י"ג).

לעונשי שמים יש מטרה נוספת, מלבד המטרות המקובלות בעולם. עונשי שמים מתקנים את הפגם שנוצר על ידי החטא, כך שהעונש שהקב"ה מעניש בו את האדם אינו נקם כלל. החטא פגע בחוטא, הוריד אותו מדרגתו, והעונש מתקן זאת. מסיבה זו, אין לתמוה על כך שעונשי שמים אינם ניתנים בשווה לכל החוטאים. ההשגחה העליונה גוזרת שפלוני ישלם בעבור חטאיו בעולם הזה, ואילו אחר יקבל את עונשו בעולם הבא. יש הפורע את חובותיו בגופו ויש הלוקה בממונו. הקב"ה הוא היודע שתיקונו של האחד יצליח בדרך זו, ואילו תיקונו של רעהו בדרך שונה.

ברוח זו ניתן להבין גם את עונשי האומה כולה. עונשים אלו נועדו כדי לרפא אותה מתחלואיה, לחדש את נעוריה ולהביאה למצב רוחני היאה לה. לכן, שונה הוא עונשה של כנסת ישראל מעונשם של יתר העמים, שייעודם שונה ועתידם אינו דומה לשלה.

יש להדגיש, שאף לאחר העונש, הבחירה עדיין נתונה ביד האדם. אם ישכיל להפיק את הלקח המתבקש מהמכות שנחתו עליו, יהפוך עונשו לפתח תקווה, שיוביל אותו לעתיד טוב יותר. אך אם הנענש יכעס על הרעה ויתמרד נגד בוראו, הוא עלול לשקוע יותר ויותר במצולות החטא.

חשוב להפנים: לייסורים יש תכלית בפני עצמם. לעתים, תכלית הייסורים היא העמדת האדם בניסיון. ניסיון, שבסופו של דבר, ירומם אותו. ואכן, אנשים שעברו ייסורים ונותרו באמונתם, יכולים להעיד שהרגישו קירבה רבה אל בורא העולם. ייסורים אלו מחזקים את ההכרה שהעולם הזה הוא ארעי ובר חלוף, והעיקר בו אינו צבירת נכסים חומריים, אלא דבקות בה`.

רק תפיסת העולם בשלמותו, יכולה לאפשר לאדם הצצה אל מהות הסבל. כל זמן שהשגת האדם מצומצמת, ואין הוא רואה אלא קטעים בודדים בדרמה הקוסמית ובעלילה הכבירה של ההיסטוריה, אין לו אפשרות לחדור לתוך כבשונו של המשפט האלוקי ולהתיר את סבך הסבל.