אדם ישב והביט בגולם שבתוכו פרפר.הפרפר התאמץ לדחוף את גופו דרך פתח צר. לרגע הפסיק להתקדם, ואז החליט האדם "לעזור" לו, ופתח את הגולם. הפרפר יצא בקלות, אך גופו היה מנוון וכנפיו היו מכווצות. האיש חיכה שכנפיו של הפרפר ייפתחו ויפרשו, אך הדבר לא קרה!

הפרפר סיים את חייו בזחילה עם גוף מנוון וכנפיים מכווצות ולא הצליח לעוף.

מאבקי הפרפר הם דרך של האלוקים להזרים לפרפר נוזלים מגופו אל כנפיו, כדי שיוכל לעוף. רק לאחר מאבק והתמודדות מבשילות כנפיו של הפרפר, והוא מסוגל לצאת לחופשי.

בני אדם נוטים לחשוב כי אילו היו חייהם עוברים בצורה חלקה וללא קשיים, הם היו מושלמים:
אם לא היו להם חובות – הם היו עשירים יותר.
אם לא היה להם כואב – הם היו מאושרים יותר.
אם לא היו להם מכשולים – החיים היו מושלמים יותר.
טעות לחשוב כך! דווקא הקשיים "פותחים את כנפיו" של האדם, כדי שיוכל להגיע גבוה יותר. המכשולים מחשלים את האדם ומלמדים אותו להתמודד מול מצבים קשים.

אמנם מצבים קשים עלולים לגרום שברון לב, אך חיים ללא מכשולים מביאים לחולשה, ואינם מעניקים כוח כדי להתמודד מול מכשולי החיים.

בת מלך הרגילה לחיי עושר, לשפע ולתנאים נוחים, שכל אדם מייחל לעצמו, אם תקלע לשדה פתוח, היא תתמוטט מהשמש הקופחת. לעומתה, איכר, אינו סובל מהשמש, כיוון שהוא מחושל.
הקושי הוא אתגר והזדמנות לשכלל את הכוחות ואת היכולות. ואכן, דווקא הקושי מצמיח אנשים מורמים מהעם.

אברהם אבינו – אבי האומה, גדל בביתו של תרח, שהיה עובד עבודה זרה.
משה רבינו – גדול הנביאים ומוסר התורה, גדל בביתו של פרעה מלך מצרים.
דווקא בחרן – מקור הטומאה, הרשע והרוע, העמיד יעקב את השבטים – יסודו של עם ישראל.
אם האדם מנצל את סביבתו העוינת להתחזקות ולהתגברות – ההתמודדות מצמיחה אותו.
מתוך הסביבה העוינת שבה גדלו אבות האומה, צמח היסוד לעם ישראל.

כביש סלול
עשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. הניסיונות לא היו קלים, אך אברהם אבינו התמודד בהצלחה רבה מול כל המכשולים.
בשכר ההתמודדות זכה שיהיו בניו עמו הנבחר של הבורא. רק לאחר שעבר את ניסיון עקדת יצחק, הקשה מכולם, הבטיחו האלוקים: "יען אשר עשית את הדבר הזה… ברך אברכך והרבה את זרעך…"

תועלת הניסיונות אינה רק לשעה, כי אם לדורות. אדם שמוסר את נפשו כדי לבחור בטוב, סולל את הדרך לבניו אחריו. מהניסיונות שנתן הקב"ה לאבות, שואבים יהודים בכל הדורות את הכוח להתמודד.

למרות כל הניסיונות שהתנסה אברהם אבינו, הוא לא היה אדם שבור ונדכא, כי אם דמות לחיקוי. אמיץ ובוטח היה וממנו שאבו בניו אחריו את הכוח להתמודד מול הצרות.

חנה עקדה שבעה בנים. כיצד? מניין היה לה הכוח להתמודד מול ניסיון כה קשה?
שורש העמידה בניסיון היה מושרש בה: האב, אברהם, נטע בבניו את הכוח לעמוד בניסיונות, וממנו שאבה חנה את תעצומות הנפש בזמן הניסיון.

 
כשהעמק עמוק, הפסגה גבוהה יותר
הניסיונות וההתמודדויות מאפשרים להעריך את הקיים וליהנות ממנו. הם יוצרים את האושר. פסגת ההר גבוהה רק בהשוואה לעמק הנמוך.
אם היו החיים מוצעים על מגש של כסף, וכל מה שהיה האדם רוצה היה מקבל, לא היה אושר בעולם.

לא לחינם החיים מורכבים משמחה ומעצב, מכבוד ומשפל, מעניים ומעשירים! אמנם, לא נחמד כשכואב, ועצוב כשרע, אך יש לדעת שהרע בחיים הוא חלק בלתי נפרד מהאושר! רק לאחר שטועמים את הרע, ניתן להעריך את הטוב! אם לא הייתה מציאות של עוני, לא היינו יודעים להעריך את העושר! אם לא היינו יודעים מהו עצב, לא היינו יודעים מהי שמחה. ככל שהתחתית עמוקה יותר, הפסגה רמה יותר.

אנו מבקשים מהקב"ה לחסוך מאיתנו את הקשיים ואת הצרות, אך עלינו לדעת שבלעדיהם לא נוכל להמשיך להתמודד. דווקא המאבק במכשולי החיים נותן לנו את הכנפיים לפרוח.

אנו מבקשים כוח, ואלוקים נותן לנו קשיים במטרה לחשל אותנו.
אנו מבקשים חכמה, ואלוקים נותן לנו בעיות המחפשות פתרון.
אנו מבקשים שפע, ואלוקים נותן לנו כוחות נפש להכילו.
אנו מבקשים אהבה, ואלוקים נותן לנו אנשים הנתונים במצוקה, כדי שנסייע להם.
אנו מבקשים אומץ, ואלוקים נותן לנו מכשולים להתגבר עליהם.

אולי איננו מקבלים את כל מה שאנו מבקשים, אולם אנו מקבלים את כל הנחוץ לנו.

העמידה מול מכשולים תזכה אותנו בשכר – לשעה ולדורות, תבנה את אושרנו, תפתח את אישיותנו ותצמיח אותנו. שהרי החיים הם כמו רכיבה על אופניים: אם קשה לנו – סימן שאנו נוסעים בעלייה…

סוד הייסורים

אברהם אבינו גילה כי הבחירה האמיתית – עיקרה הוא להילחם נגד הרצונות והדחפים הטבעיים המניעים את האדם. בדרך זו עלה אברהם מדרגה לדרגה ומניסיון לניסיון. התפקיד שנטל אברהם על עצמו היה לחזור ולהיות כאותו יחיד ומיוחד, אדם הראשון שבשבילו נברא העולם, ועל ידי כך להידבק בה`.

ומאז ועד היום: יהודי – מהותו היא מסירות נפש! אם זכה, הרי הוא מוסר את נפשו כיצחק ועוקד את עצמו ואת רצונותיו לה`. אולם גם אם חלילה לא זכה לכך, משמים ידאגו שהוא לא ינותק משלשלת הזהב של עם ישראל דרך הסבל והייסורים, כדי שלא יידח ממנו נידח.

זהו סוד הייסורים של עם ה`. על כן ניתנה בהיסטוריה רשות לאומות העולם להכביד את עולן על ישראל ולעורר את אהבתם של ישראל לאביהם שבשמים.

"גם אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה` אלוקיך".

לבו ופנימיותו של כל יהודי קשורים לעמו ולאלוקיו. גם כאשר הרצון החיצוני אינו מורה על כך, הפנימיות נותרת טהורה. לכן, כשמגיעים לאותה פנימיות על ידי החלשת כוח היצר החיצוני, מתגלה הפנימיות האמיתית, והיא, היא רצונו האמיתי של אותו אדם. המעטה החיצוני של היצר הרע מכסה את זוהר הפנימיות של הנפש היהודית. אין מציאות שבה ייפול יהודי ולא יוכל לקום. בסופו של דבר, יקום וישוב ליהדותו: "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לה` בהר הקודש בירושלים".

נוכל לומר, אפוא, שטעות לראות בסבלו של העם היהודי עונש גרידא. אין אנו גרועים יותר מכל אומה ולשון, אולם מציאותנו היא מציאות שונה. מציאות של בני העולם הבא. בני אל-מוות אנו, בני א-ל חי. הסבל אינו נקמה או עונש, אלא זיכוך וטהרה. זוהי קירבה שאין כמוה לטוב השלם. זוהי עלייה על מזבח אהבת ה`.

מצב זה של ריבוי הייסורים, הוא מתנאי הגאולה. כשם שתחילת הצמיחה של צמח היא לאחר שלב הריקבון המוחלט של הזרע הטמון באדמה, כך באה צמיחת הגאולה מתוך הריקבון המוחלט של כל העולם שקדם לימות המשיח.

כבר נמסרו לנו הסימנים לבוא המשיח, ואכן ניתן להיווכח בעליל כיצד הדברים מתחילים להתקיים. כאשר כל המערכות הביטחוניות, הכלכליות, החברתיות והמוסריות ייהרסו, כאשר כל השקר יתמוטט לחלוטין, דווקא מנקודה זו יצמח ויעלה אורו של משיח!

הצרות והייסורים המתגברים בעת האחרונה, אות הם לכך, כי זהו הניסיון האחרון. הקב"ה מבקש מאיתנו כי נעמוד בו, ואז ייבקע כשחר אורו.

מעלת הסבל

הצער יוצר פנאי לחשבון נפש! בדרך כלל לאנשים אין פנאי. בני האדם שקועים בעיסוקיהם ובענייניהם, ובתוך שטף העשייה אין להם הזדמנות להגיע לנקודה של הפסקה כדי לערוך מאזן.

האסון הנוחת על האדם גורם לעצירת השגרה ולהפסקת שטף החיים. ההפסקה נותנת שהות לאדם להתבונן סביבותיו. הטלטלה הפוקדת את הפרט או את הכלל בשעת פורענות שוברת את השגרה. השגרה היא המונעת במהלך החיים מהאדם להתבונן ולנתח את מצבו. אנשים מתרגלים במשך הזמן לא רק לדברים טובים. גם לעבירות מתרגלים: "עבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר". גם אם האדם יודע שטעה, נעשית העבירה לחלק משגרת חייו.

האדם אינו מזדרז לבדוק את עצמו ולגלות טעויות. אין הוא שש להודות כי הוא שוגה או שהוא בלתי צודק. אסון מכל סוג שהוא, יש בכוחו לכפות על האדם התבוננות חדשה.

בשעת סבל, קל יותר לאדם לבדוק את עצמו ולהודות בטעות. זוהי שעת האמת של האדם מול אמת מצפונו. בשעת פורענות מגיע האדם לנקודה שבה אין עוד אפשרות להכחיש את זיק הנשמה המתעוררת.