יסוד מהותה של מצוות הסוכה, הוא נטישת הבית הקבוע והמעבר לדירת העראי של הסוכה. הלכה למעשה לימדו חז"ל (סוכה ב', א') שהסוכה צריכה להיות בעלת אופי עראי ולא קבוע. "אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי".
הסמליות שבענין זה ברורה למדי. קנייני הקבע עשויים להקנות לאדם תחושת בטחון מזוייפת, כאילו הוא בטוח ומוגן מכל עבר, ותחושה זו מהווה ניגוד מוחלט לבטחון בקב"ה.
אנשים קצרי דעת עלולים להשלות את עצמם כאילו גורלם מסור בידיהם, כביכול, הם אינם צריכים לבטוח באלוקים, באשר העוצמה שבידיהם עשויה להגן עליהם בכל מצב. לדידם, רק חסרי משענת כלכלית, ברוב דאגתם לעתיד, זקוקים לבטוח בקב"ה, אולם "איתני ארץ" כמותם שההצלחה האירה להם פנים, אינם חייבים להתאזר בבטחון, שהרי ממילא הם בטוחים ומוגנים מכל עבר.
ייתכן שתמונה מעין זו תיראה קיצונית מדי, משום שאנשים יאמרו, ובצדק, שרק חסרי דעת לחלוטין עשויים לסבור שהם יכולים להושיע את עצמם. אולם אם נתבונן במציאות שסביבנו ניווכח שהיא לא לגמרי תלושה מן המציאות. אמנם רוממות הבטחון בה' בפיהם ובגרונם של רבים, אולם לא תמיד בטחונם הוא מלא ואמיתי. פעמים שאדם כל כך בוטח בעצמו עד שמידת בטחונו בה' היא רק "ליתר בטחון", וכמובן שזה אינו בטחון של אמת.
אכן, משעה שאדם זוכה לדבוק באמת בבטחון בה', בטחון זה גורר בעקבותיו תחושת שמחה פנימית. בעל "חובות הלבבות" (בסיום הקדמתו לשער הבטחון) כותב כי השמחה מצויה רק בחלקו של הבוטח בה'. רק בעל הבטחון מכיר בכך שגם אם קורה לו משהו בניגוד לרצונו ולציפיותיו, אין זו סיבה לאבדן השמחה, באשר הוא יודע שקיבל זאת מאביו שבשמים, העושה זאת עבורו ולטובתו, גם אם במבט שטחי זה אינו נראה כך.
המציאות אכן מאשרת בעליל קביעה זו, אין לך אומלל בעולם כמי שחש שאין לו משענת מוצקה שיוכל להישען עליה. מה מסכן האדם הרואה עצמו מטולטל בידי גורל עיוור, ללא תכלית וללא מטרה. תחושת תיסכולו של זה עגומה ואיומה, משום שאינו יכול אפילו לנסות לשפר את מצבו, ואין כל טעם שישאל "למה".
רק הבוטח בה' הוא המסוגל לשמוח ולהיות שרוי בשלוה פנימית. ביודעו שעתידו מסור בלעדית בידי הבורא הכל-יכול, שהוא המנהל את ענייניו לפי חשבון מדוקדק, והוא גם הרוצה תמיד בטובתו, הדאגה והעצב הם ממנו והלאה. האדם השלם בבטחונו בה' חש עצמו מוגן ובטוח, כפי שדוד המלך העיד על עצמו (תהלים קל"א, ב'): "כגמול עלי אומו, כגמול עלי נפשי". כדרך שילד קטן האוחז בידו של האב הגדול אינו חושש מכלום, ביודעו שאביו לבטח יעשה הכל להגנתו ולבטחונו, כך חש המאמין (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע", וזאת משום ש"כי אתה עימדי". זהו המירשם לשמחה ולאושר.
כדי לקדם ולקרב את האדם לקראת בוראו, לסלק ממנו את התפיסה הפסולה הבוטחת באדם, ולסייע לו לדבוק בבטחון אמת באלוקיו, הורתה התורה לעזוב בסוכות את דירת הקבע, העלולה להתיימר להיות משענתו ומבטחו של האדם, ולעבור לדירת עראי שבה רק על הקב"ה ישליך את מבטחו. כך יקל על האדם להכיר באפסות עוצמתו, ובדרך זו יפנה את מבטו לעבר אביו שבשמים ובו ישים את מבטחו.
משעה שהאדם חדל להאמין ולבטוח בעוצמתו ובקנייניו, והוא מתאזר בבטחון של אמת, הוא מתמלא בשמחה אין קץ, ולפיכך קרוי חג הסוכות בשם "זמן שמחתנו".
בטחון אמיתי בקב"ה קשור גם בקשר הדוק לתחושת הענווה של האדם. בנוהג שבעולם, אדם החש כי יש לו נכסים ואמצעים, עלול להיתקף בהרגשה המסוכנת שכוחו ועוצם ידו, חריצותו, כשרונותיו וכישוריו עשו לו את החיל, או לכל הפחות הם שסייעו לו בכך, ואף הוא במה שמגדיר הכתוב: "ומן ה' יסור ליבו". רק המכיר בבירור שהוא כשלעצמו הינו עני ואביון, נקי מרכוש וחסר כח ועוצמה, הוא המסוגל להישען על קונו ולבטוח בו באמת. רק אדם החי בהכרה מתמדת שבכוחות עצמו לא יוכל להגיע לכלום, אלמלא חסד הבורא שהעניק לו מטובו, הוא המסוגל מתוך בטחונו בקב"ה להגיע לשמחת אמת.