אחד הפיוטים מרגשי הלב הנאמר במוספי הימים הנוראים, סוקר את הדין הנערך במועד זה: "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון וכו'". הפייטן מדגיש שלמרות שגזר הדין עלול להיות חמור, חלילה, עדיין יש תקווה: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
אין מקום לייאוש. הכל תלוי באדם, בעבודה מאומצת הוא מסוגל לשנות אפילו את מה שנגזר.
העובדה שהתשובה מסוגלת לבטל גזר דין כתוב וחתום, הינה חידוש גדול, ויש בה להוכיח על עוצמת מעלתה של התשובה ועל האפשרויות הגלומות בה.
אין משמעותה של התשובה הרהורי חרטה בלבד. הרמב"ם כותב שדרכו של השב שהוא "מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר, אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם מעשים".
מהי שייכותה של הצדקה, שתחומה בין אדם לחברו, להועיל לתשובתו של אדם על מה שחטא כלפי קונו. כיצד תועיל הצדקה להפוך את הקללה לברכה?
בכל עבירה שאדם עובר מצוי סממן של כפיות טובה כלפי בוראו. הן כל ימיו מקבל האדם מתנות מהקב"ה, ואיך אינו חש מחוייבות להישמע לו ולמלא את הוראותיו? אין זאת אלא שהעבריין לקה בחיידקי כפיות טובה.
בנקודה זו פועלת מצות הצדקה את פעולתה. זו התרופה המסייעת לחלץ את עובר העבירה ממשבר כפיות הטובה שלקה בו. מכאן נפתח מעבר לפסים של התחושה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", האדם חש בצורך להודות לה' ולהשיב לו, כביכול, עבור טובותיו. ככל שיעמיק האדם בהכרה זו, ישתנה יחסו אל החטא, וממילא משתנית גם אישיותו של החוטא.
הלל הזקן היה זה שהצביע על עיקרון זה, בהוראתו לאותו גוי שבא להתגייר, שהתחום שבין אדם לחברו הוא המפתח לכל התורה כולה (שבת ל"א, א'). הלל לימד ששבירת מעגל האנוכיות, מהווה פתח לשינוי ערכים יסודי בחיי האדם. מפתח זה עצמו הוא גם העשוי להפוך את החוטא לבעל תשובה, וממילא גם גזר דינו עשוי להשתנות על ידי כך לטובה.
יתר על כן, כיוון שהקב"ה מתנהג עם האדם ב"מידה כנגד מידה", התוצאה הנובעת מכך שהאדם נוקט בדרך של הטבה לזולת, שאף מן השמים נוהגים באותה מידה ומטיבים לו. הצדקה והחסד שאדם עושה הם המפעילים את מידת החסד של מעלה, המטיבה לכולם, והיא זו שמשנה את גזר דינו לטובה.