אחת הבעיות המרכזיות שבן דורנו מתחבט בהן היא בעיית הפחד. האנושות סובלת במידה זו או אחרת מפחדים שונים. יש שפחדיו סובבים סביב עניינים חומריים, ויש שנושא הפחד שלו – הוא כבודו ומעמדו. תופעת הפחד מאובחנת כבר אצל תלמידים צעירים היראים מכשלון במבחן, ואילו אצל המבוגרים הפחד הוא מפני אובדן מקור פרנסה וכדו'. אדם עצמאי חושש מפני העסק המתחרה, ואילו עובד במפעל ירא פן יפוטר מעבודתו. או שמא יבקש עובד אחר לרשת את תפקידו או להתנכל למעמדו. באם האדם התעשר והתברך בהון, הוא מתיירא פן יתרושש בעקבות משבר עולמי או מפולת שערים בבורסה. מלבד זאת, אופפת את כל בני האדם יראה רבתי מפני כל מיני מחלות באשר הן.
בראש השנה, ביום "הרת עולם", מתייצבים כולם לפני הבורא ומבקשים ממנו שישליט את פחדו על כל בני האדם. במבט ראשון ושטחי, משמעות הדברים היא, שאם בכל זאת נמצא אי שם בעולם אדם הנמלט מאימת כל הפחדים שהוזכרו לעיל, מתחננים אנו לפני ה' שגם אדם זה יכנס לכלל הפוחדים, ואף הוא יתיירא. אך נשאלת השאלה: האמנם זוהי שאיפתנו המרכזית? האמנם זוהי משאת הנפש העיקרית שעליה אנו מתחננים? כלום רק פחד זה חסר לאנושות המעונה והמפוחדת?
התבוננות נוספת מורה לנו שההיפך הוא הנכון. היראה הגדולה מפני הקב"ה היא היא תקוות האנושות. רק היא זו העתידה לשחרר את בני האדם מכל פחדיהם, הגדולים והקטנים.
אדם הנמלט כל עוד נשמתו בו מאימת לסטים הרודפים אחריו, האם באותה שעה יחשוש פן תפגע בו דבורה ותעקצנו או שמא יתלכלכו בגדיו מאבק הדרך? יתכן שבזמנים כתיקונם, דעתם של אנשים נתונה לזוטות מעין אלו, אולם כאשר מדובר בפיקוח נפש, הפחד האימתני מפני הלסטים מעמיד בצל את כל שאר הפגעים, עד שלא נותר מקום לחשיבה אודותם. אותם שהצליחו בחשכת לילה לנוס מן הגיטאות או לקפוץ מרכבות המוות, יאשרו זאת.
בראש השנה וביום הכיפורים אנו מתפללים על תקנת העולם. שואפים אנו בכל ליבנו שכל הפגמים המצויים בעולמנו יתוקנו, שיתחילו לשרור בעולם סדרים נאותים, כפי שאמנם יעד הקב"ה לאנושות כולה בתחילת בריאת העולם. דוקא היראה מפני ה', מלכו של עולם, היא השער למחוזות האושר.