כלל יסוד באמונה הוא כי ההנהגה הנקבעת משמים, נקבעת לפי מידת אמונתו של האדם. ככל שאמונתו חזקה יותר ובטחונו בה' גדול יותר, גם פרנסתו מסופקת לו בדרך מופלאה יותר.
לא כולם קיבלו את המן באופן שווה. לצדיקים היה המן מוכן לאכילה כמו לחם, לבינוניים הוא ניתן בצורת בצק, המחוסר אפיה בלבד, ואילו לרשעים הוא ניתן בצורת חיטים הדורשות טחינה, דישה ועוד (יומא ע"ה).
גם מקום ירידת המן היה לפי מידת הביטחון של האדם. הצדיקים מצאו אותו על פתח אהליהם, הבינוניים היו צריכים להביאו ממרחק, ואילו הרשעים ממקום רחוק יותר.
המן שיקף את מצבו הרוחני של כל אדם. לכן, מעידה התורה כי צורתו של המן היתה כעין הבדולח: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" (במדבר י"א, ז'), המן הבחין מי צדיק ומי רשע, ומסר את ממצאיו לעיני ההמון, באמצעות דרך לקיטתו, הזמן שהושקע בחיפוש והמאמצים שהושקעו בהכנתו. ידעו מהי דרגתו הרוחנית של כל אחד. לעתים, אדם שנחשב מן הצדיקים, התדרדר לפתע וחיפש את מזונו יחד עם הפחותים שבעם.
המן גם העביר שיעור חי באמונה, כאשר כל אחד ליקט ממנו כמות לפי ראות עיניו: "וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו" (שמות ט"ז, ט"ז). מי שהרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת, ומי שהמעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת. כי אכן "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה" (ביצה ט"ז:). כל מאמץ ואמצעי השתדלות שישקיעו במן, לא ישנו ממה שנגזר מלמעלה.
הוראה זו, "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", היא הוראה לדורות: אין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. לעולם לא יקבל האדם, אלא את מה שנקצב לו ממרום.