_x000D_

בתיאור הקמת המשכן, בסיום כל קטע מופיע הפסוק: "כאשר ציווה ה' את משה" (שמות ל"ח, כ"ב) פעם אחר פעם.

משפט זה ממשיך ללוות כל קטע וקטע. תשע עשרה פעם מופיע הוא בפרשתנו.

מה רוצה התורה להשמיע לנו באמצעות פסוק זה? כלום לא הובן באזכור הראשון הרעיון, שמשה נהג כראוי ועשה הכל כמצווה?

האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם – בני ישראל. הם, כבני אנוש, חשו בחסרונו. בתורתם של חז"ל למדנו, כי באמצעותו חפצו לתת ביטוי נאות ומלא לשאיפותיהם הדתיות.

ההגיון מחייב אפוא, שבני ישראל יקימוהו בהתאם לרצונם ולצורכי נפשם. שתהיה בו השלמה לנטיות לבם ומילוי לחלל הרוחני, שבו הם חשים. יתייצבו נא מיטב האדריכלים והבונים לפני משה, יציגו לפניו את תכניות הבנייה המעולות ביותר, יעניקו כבוד והדר להיכל המיועד לעבודת האלוקים, יבנוהו בצורה מעוררת השתאות ורגשות קודש כמיטב הרגשותיהם ותחושותיהם. הלא מי כמוהם יודע מה נחוץ להם?

אולם במשכן, אנו יודעים, לא כך היה. ברגע, שבו הסכים האלוקים לדרישתם לבנות משכן זה, הורה להם, שיבנוהו כפי שהראה למשה בהר סיני (שמות כ"ו, ל').

מדוע?

לפיענוח רז זה נסתייע בדבריו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררינו בימי הביניים, שספרו "הכוזרי" הינו אבן הראשה בהגות העברית המקורית:

לדעת ה"כוזרי" פועל האדם בעולמו בדומה לאותו סכל בבית מרקחת. הוא משתמש בהגיונו כדי ליצור את הערכים, שהוא חש צורך בהם. באמצעותם הוא מנסה להגיע אל תיקונו האישי, הדתי והחברתי, הלאומי ואף הבינלאומי. אולם, זהו ניצול לא נכון של ההגיון, המוביל תמיד אל האסון.

כלום לא חסינו, דור אחר דור, בהתמוטטות הערכים, שהיו באופנה וזכו בזמנם לתהילה? וכי לא טבעו בדורנו מיליוני בני אדם חפים מפשע בדם הרעיונות המקסימים ביותר לתיקון חברתי ואנושי, שהגה האדם מעודו?

ואם כן, היכן הטעות?

באמונת האדם, שבכוח התבונה האנושית להעלות ארוכה לפגעי רוחנו.

על האדם לדעת שתיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מערכים, שהם מחוצה לו. בשאלת תכלית החיים ובסוגיית היכולת לבנות מסגרת נאותה מעבר למסגרת החומרית לחייו דומה הוא לסכל, ה"יוצר" תרופות בבית מרקחת. הלה מסתמך על הגיונו בלי להכיר את גוף האדם כדבעי. אף אינו מבין כראוי במהות המחלות השונות ואינו מתמצא בטיבם של התרופות.

במקרה זה ההגיון הוא סיבת הכשלון. לו ידע אותו סכל, שנחוץ לו מידע נוסף או אז היה ההגיון משרתו הנאמן.

אנו, מסכם "הכוזרי", מסתובבים בבית המרקחת הגועש של החיים וההיסטוריה כאותו סכל. תרים אחר תכלית החיים לאור מצוקות הנפש, בלי שיהיה בידינו מידע מוסמך על מהות החיים עצמם. אנו יוצרים מתוכנו ערכים כדי לגאול את עצמנו מן הביצה, שבה אנו שקועים, ולבסוף איננו מבינים, מדוע לא הצליח הטובע להציל את עצמו. הלא אחז בציציות ראשו.

תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. תשע עשרה פעם הודגש הרעיון שתפקידו של בן אנוש הוא לחשוף במלוא ההגיון את הטמון בקרבו, בעולם ובעבודת האלוקים ולא להמציא את אמות המידה למבצע חשיפה זה. כי משה, דווקא משה, ידע עד כמה מסוכן לערב את הנטיה האישית המוגבלת בקביעת "מינון התרופה", הבאה לגאול את האדם מאותן נטיות הממיטות עליו את מצוקותיו.