בבית הכנסת דממה. הרב הישיש עולה על המדרגות המוליכות אל ארון הקודש, וכולם ממתינים למוצא פיו.
"אחי ורעי", פתח הרב בקול רוטט, "מחובתי כרב העיירה להודיע לכם את שהתרחש בליל אמש:
בחצות ליל אני שוכב על מטתי, ולפתע קול קורא בשמי. קמתי ממיטתי, ניגשתי אל הדלת לראות מי הוא זה. נדהמתי! שני מלאכי עליון עמדו על מפתן ביתי.
'מה רצונכם?' אזרתי אומץ ושאלתי.
'נשלחנו ממרום לקחת אותך עמנו, זמנך עבר.
נבהלתי, רעדה אחזה בי. לא כך דמיינתי לעצמי את יום מותי. פניתי אל המלאכים וביקשתי: 'בבקשה מכם, הניחו לי יום יומיים להפרד מבני קהילתי ולצוותם טרם מותי'.
נעניתי בשלילה: 'עליך לבוא עמנו, זמנך תם'.
לקחו אותי בידיהם וגמאו עמי מרחקים. שלווה ננסכה בעצמותי. בטוח הייתי כי כרב של העיירה מקומי מובטח בגן עדן, ולמה זה אצטער על שנותקתי מעולם ארעי וחולף לעולם נצחי וטוב.
'הגענו', אמרו המלאכים ומצאתי את עצמי עומד בפתח בית דין של מעלה. אב בית הדין קרא בשמי, ואני, בצעדים בוטחים ניגשתי אל שולחן בית הדין ואמרתי: 'הנני'.
בטרם הספקתי להבין את המתרחש, ומאות מלאכים עטויי שחורים נכנסו אל האולם בזה אחר זה, מציגים את עצמם ומניחים מסמכים על שולחן הדיינים. השתוממתי, מלאכים שחורים…. מה עשיתי?! מה עוללתי?! הייתי בטוח כי יש כאן טעות. תחושותי אלו התחזקו ביתר שאת בשעה שאב בית הדין החל מקריא רשימה ארוכה של עוונות וחטאים: התעלמות ממצוקת העניים, אי תמיכה ביתומים ובאלמנות, חוסר רגישות לחולשות הזולת. רשימה ארוכה של חסרונות.
ואני משתומם, עבירות אלו אינן שלי.
'לגיהנום!' נשמע קולו הסמכותי של אב בית הדין, 'עליך לכפר על פשעיך'.
מחיתי, נסיתי להסביר כי רק בטעות מעשים אלו מיוחסים לי. מעולם לא העליתי על דעתי לעשותם.
הסבירו לי כי אמנם לא אני ביצעתי מעשים אלו בפועל, אך בני קהילתי נהגו כך. ואני, כמי שמופקד על רוחניותם של בני העיירה, לא מחיתי בהם, לא התריתי, ולכן הקולר תלוי בצווארי, עלי האשמה.
שני מלאכים הובילו אותי אל הגיהנום. דמיינתי את הייסורים שיבואו עלי והתכווצתי בתוכי.
לתדהמתי, הכניסו אותי המלאכים לאולם מפואר ורחב ידיים. במרכז האולם הבחנתי באנשים היושבים סביב שולחנות עמוסים בכל טוב. ריחות מגרים עלו מהמגשים העמוסים. הייתי בטוח כי בטעות הגעתי לגן-עדן, כנראה, המלאכים לא שמעו היטב את הוראתו של אב בית הדין. שתקתי, לא אמרתי מילה.
והנה, שמתי לב לדבר מוזר. למרות שהמאכלים מוגשים בשפע אל השולחן ומעוררי תאבון, איש אינו אוכל. שאלתי מישהו מה מעכב את כולם מלאכול. הוא הצביע על הסכו"ם שלידו.
היו שם כפות ומזלגות מזהב טהור, אולם הם היו ארוכים ביותר. אין אדם שיכול להחזיק מזלג כה ארוך ולהצליח להכניס משהו לפיו. היו כמה שניסו, פעם, פעמיים ושלוש, והתייאשו.
הצעתי להם הצעה פשוטה: 'כל אחד יאכיל את היושב מולו, כך יאכלו כולם ויהנו?!'
הם הביטו בי כמי שנשתבשה דעתו: 'אנחנו שמימינו לא הושטנו עזרה לאדם, נוכל כאן להאכיל איש את זולתו?!
_x000D_
_x000D_
"זהו הגיהנום של אלו שאינם גומלים חסדים'!"