שרה מתה "בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" (בראשית כ"ג, ב'). זהו הרגע המתאים לסקור את חייה ולסכם את גדולתה. התורה עושה זאת בדרכה שלה: בפסוק קצר, במילים בודדות האוצרות בקרבן הכל:
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה" (שם א').
בבוא התורה לספוד לאם העבריה הראשונה, אין היא מעלה על נס פועל זה או אחר מכלל מעשיה הכבירים. השבח שהיא משמיעה על קברה, גדול בהרבה, והוא ניתן למיצוי במילה אחת: שלמות.
כל מאה עשרים ושבע שנות חייה מתייצבות ברגע המוות כיחידה הרמונית אחת, ללא סדק, חולשה או ניגוד. הדעת, האמונה וגודל הלבב שבורכה בהם, שלטו בכל מעשיה כבר מגיל צעיר, והם ניכרו היטב גם בימי הזיקנה. מעולם לא נגררה אישיותה אחרי המאורעות, קשים ככל שיהיו. חיי רוחה עצמאיים היו, נחים בחיק האמונה הגדולה. כל הסערות שפקדו את חייה, לא פגעו בה. שרה שנפלה בשבי פרעה החמדן, היתה אותה שרה שנדדה עם בעלה לארץ כנען, אל תקוות עלומות בעתיד. אין כל הבדל בין שרה העורגת לבן, הרואה את זקנתה הקופצת עליה, כשזיק התקווה האחרון כבה והולך, לבין שרה הזוכה בסוף לבן, משאת נפשה.
אברהם העשיר ונשוא הפנים, המכובד על הכל, כפי שנאמר: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" (שם ו'), עמד כעני בפתח. אברהם, שאלוקים הבטיח לו את ארץ כנען, לא היתה לו בארצו שלו אף פיסת קרקע אחת לקבור בה את אשתו.
משום כך, חייב היה אדון הארץ לעתיד, לבוא בדברים עם שליטיה הנוכחיים. להכנס איתם למשא ומתן ולשטוח לפניהם את בקשתו לאחוזת קבר בארץ מגוריו (שם ג'-כ').
מציאות החיים כפתה עליו את העימות מול הבטחת האלוקים, שהבטיח לו בעלות על ארץ זו. האיש שאמונתו עמדה במבחנים קשים ביותר, עדיין לא זוכה לנוח על זרי הדפנה של נצחונותיו הרוחניים, וברגע לא צפוי בא עליו נסיון נוסף. פטירת רעייתו הפכה לשעת מבחן.
אברהם עמד גם בניסיון זה:
"בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו! שהבטיחו הקב"ה לו ולזרעו את הארץ, ועכשיו לא מצא קבורה, אלא בדמים מרובים, ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה" (מדרש הגדול).
ממעמקי הניסיון עצמו, בקעה גם תחילת מימוש הבטחת ארץ הבחירה: "כי לך אתננה" (בראשית י"ג, י"ז). קניית מערת המכפלה בכסף מלא היתה פעולת ההשתרשות המעשית הראשונה באדמת המולדת. למרבה האירוניה, הקבר הראשון יצר את הקשר החי הראשון עם האדמה. קשר שמאז לא נותק לעולם.