_x000D_
זמן רב לפני עידן הסלולארי נאלצנו לעבור דרך המרכזנית. זו, היתה יושבת במשרד מבודד, מחייגת ויוצרת את הקשר המבוקש.
_x000D_
המרכזנית שבה עוסק סיפורנו, מעולם לא התלוננה על תנאי עבודתה, לדידה היוותה עבודה זו חוויה נעימה. היא למדה לזהות את קולותיהם של המתקשרים ולהבחין בין מתקשר לחוץ למתקשר רגוע.
בין המתקשרים היו כאלו שניצלו את זמינותה של המרכזנית בכל עת כדי לדעת את השעה המדוייקת. כך שימש השעון הגדול שבפינת המשרד ל"שעון דובר".
בין המתקשרים הרבים היה אדם, שמדי יום, כאשר התקרבה שעת חצות היום, היה מתקשר. בטרם הרימה את השפופרת, כבר ידעה במי מדובר.
"שלום לך גברתי", אמר בקול מנומס, "התוכלי לומר לי את השעה המ-ד-ו-י-ק-ת? ותודה לך מראש".
בדרך כלל הייתה התשובה לאקונית: "השעה חמש דקות לפני שתים עשרה".
הדבר חזר על עצמו דבר יום ביומו. חורף וקיץ, סתיו ואביב, משך עשרות בשנים ללא הפסק.
הגיע היום, המרכזנית המסורה, הזקינה ועמדה לפרוש מעבודתה ארוכת השנים.
נותר לה עוד יום אחד, אחרון. התרגשות לא מעטה אחזה בה. היא השתדלה לענות למתקשרים ביתר אדיבות וסבלנות מאי-פעם, נפרדה ממי שחשבה שמתאים להיפרד, וחיכתה בכליון עיניים לטלפון הקבוע סמוך לחצות. הוא לא אכזב: "שלום לך גברתי, התוכלי לומר לי את השעה ה-מ-ד-ו-י-ק-ת? ותודה לך מראש".
"סליחה על הסקרנות שאני מגלה, אך היום הוא יומי האחרון בעבודתי, ומאד הייתי מעוניינת לדעת מי אתה ומה מניע אותך להתקשר אלי מדי יום באותה שעה?"
"ודאי את יודעת, כי מדי צהרים מצלצל הפעמון שבמגדל הכבאים בשעה שתים עשרה בדיוק?!"
"ודאי ודאי".
"ובכן", המשיך האיש כשבקולו נשמע צליל של גאווה סמויה, "אני הוא זה שמצלצל בו מדי צהריים, ולשם כך עלי לדעת את השעה המ-ד-ו-י-ק-ת".
המרכזנית נזדעקה: "והלא במשך כל אותן שנים כיוונתי את שעוני בהתאם לצלצול הפעמון…"
_x000D_
_x000D_
רק מי שנצמד אל המקור, אל האמת הנצחית, יכול להיות בטוח ששעון חייו אכן פועל נכון.