מקובל לזהות את מצות התשובה עם ההזדמנות הגדולה שניתנה לאדם למחוק את חטאיו. זוהי הברכה הרוחנית הגדולה ביותר הקיימת בעולמנו. מי שחטא, מסוגל על ידי תשובתו לתקן את החטא ואת רישומו ולפתוח דף חדש בחייו. אותו "מסע אל העבר" ותיקונו אינו מצוי בתחום נוסף בעולמנו.
הקב"ה, הרוצה בתשובה, פושט את ידו לקראת השבים ומסייע להם לשוב. הוא קורא לאדם: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה מ"ד, כ"ב). החטאים נמחים ועוברים מן העולם, כדרך שמשב הרוח מעביר את העננים.
התשובה, כשמה כן היא: שיבה, חזרה. נשמתו של האדם – יסודה בנקודה רוחנית גבוהה ביותר. בירידת הנשמה לעולם הזה יש בהכרח התרחקות ממקור קדוש זה. תפקידה של התשובה להביא להתעלותו של האדם עד לדבקות מוחלטת בנקודת הבראשית שלו. תהליך שיבה זה יכול להתרחש גם ללא כפרה על חטא ועוון.
קרבה של אב לבנו ושל בן לאביו הינה יחס קרבה ראשון במעלה. לקרבה זו אין, ולא יכול להיות, הפסק לעולם. היא מלווה ברגשי אהבה, חיבה וחמלה שאין דומה להם. הכתוב קובע: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד, א'). ואמנם, מתייחסים אנו אל הקב"ה, בתפילותינו במשך כל ימות השנה ובימים הנוראים בפרט, כהתייחס בן אל אביו.
גם יחסו של הקב"ה אלינו דומה. גם אם מדובר ח"ו בבנים שהפנו אליו עורף, אין הבורא מתעלם מעובדת היותם בניו, ואהבתו אליהם נותרת בעינה.
ניטול דוגמה לאותה קרבה שאינה מתבטלת לעולם. הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא המקום המקודש ביותר שאליו יכולים יהודים להגיע ולהתרפק על אבניו בתפילה ובתחנונים. למרות כל מאמצי השונאים להחריב כותל מקודש זה הוא נותר איתן. ההבטחה האלוקית חופפת עליו ומשמרתו.
לא בכל הדורות היה הכותל המערבי חשוף ונראה לעין. היו כאלו שדאגו לכסותו במצבורי עפר ואשפה כדי להשכיח את זכרו מן הלבבות.
אך היעלה על הדעת שבאותה שעה נפגמה קדושתו?
באותה מידה, נשמתו של בן ישראל קדושה היא ביותר. גרעין קדושתה של הנשמה – אף הוא אינו כבה לעולם. גם אם בנסיבות שונות מצבורים של עוונות ושל אבק השגרה מכסים עליו, גרעין טהרתו נשאר בעינו.
הימצאותה של אותה נקודה טהורה נוסכת תקווה. היא גם קוראת לאדם לשוב בתשובה.
בכל עת ובכל שעה נקרא היהודי לנצל את אפשרות התשובה הפתוחה בפניו ולשוב לנקודת החיות האלוקית. חובה זו כפולה ומכופלת בעשרת ימי תשובה. ימי הבראשית של השנה מסייעים לאדם לשוב לנקודת הבראשית הטמונה בו, אל הנקודה היהודית הפנימית.