לשמוח – זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות:
"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו) .
כלום אפשר לצוות על השמחה? וכי מסוגל הלב להישמע לפקודה זו? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן "האין"!
שלוש מילים בפסוק שצוטט לעיל, עלולות להטעות. הן מרמזות על כיוון השמחה שנדרשה אז, בימי המקרא. ואלו הן: "באספך מגרנך ומיקבך" (שם) .
התורה ציוותה להקים את הסוכה בסתיו, בעונת האסיף. ימים אלו היו ימים טובים לישראל. בעל השדות ראה ברכה בפרי עמלו. עומרי תבואתו הניצבים בשדותיו, הרחיבו את לבו. אסמיו מלאו בר ובגיתו דרכו ענבים. השמחה היתה בהחלט במקומה.
אך כלום לשמחה זו התכוונה התורה?
כל מצווה הצמודה לעשייה היום יומית, אינה אלא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, כלומר, בזיכוכן. התורה לא ציוותה על האדם מישראל לעבוד ללא גדולות, היא שמה קץ וגבול לעבודתו. היא קבעה לו ימים שבהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
וכי לא מובן הדבר מאליו שהוא ישמח למראה פרי עמלו? האמנם צריך פסוק מיוחד על כך?
ברור הוא, ששמחת החג שונה היא. בשמחה מזן אחר אנו עוסקים כאן.
כי מהי הסוכה ביסודה? – סוכת זיכרון לחיינו במדבר, כפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט) .
למטרה זו נבחר חודש תשרי, שכן הוא חל בעונת האסיף. "באספך מגרנך", מצמיח שמחה טבעית שאינה זקוקה לתמריצים נוספים, היא זקוקה לריסון והגבלה.
רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו – מבצרו, ולהשתכן, לפחות לשבוע ימים, בדירת ארעי:
מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, על מיומנותו, על מאמציו ועל מזלו. בלא להרגיש כלל מתפתחת בו גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים "שלא הגיעו" לשפע כה רב. ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.
רגע האסיף, רגע ההצלחה, "תורם" עוד תרומה "חשובה" בתחום זה. ההצלחה מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. ההישג החומרי הופך בכך מאמצעי למטרה.
ואלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.
זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג. שכן החבר הקרוב לנו השיג יותר.
מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה – למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה.
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד – "כל האזרח בישראל" – לנטוש את הבית, את דירות הפאר ואת משכנות העוני המסמלים את המעמד השונה בין איש לרעהו, וללכת לגור שבוע אחד מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך שאינם מגינים לא מפני הגשם ולא מפני החמה. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מן הנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם בכלל. כרסום חל בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת. מבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.