אנשי דור המדבר חיו חיים נינוחים. הם היו מוקפים בענני כבוד, ענן הלך לפניהם, כשהוא מורה להם את הדרך. בכל בוקר אכלו ארוחת מן שירד ממרום. ניתן היה לטחון אותו, לדוך, לבשל, לטגן ולטעום בו את כל הטעמים שבעולם. עדות הכתוב על אותה תקופה היא: "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עימך, לא חסרת דבר" (דברים ב', ז').
אילו היינו חיים אז, כמה מאושרים היינו! ללא דאגות פרנסה, ללא טרדות בריאות, ללא צער גידול בנים. בראש העם עומדים משה רבינו ואהרון קדוש ה'. מערך נפלא של לימוד תורה, שפע גשמי ותחושה של קירבת ה'.
כל זה נכון, אבל נקרא נא בפרשה: "ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה'. ויחר אפו, ותבער בהם אש ה'" (במדבר י"א, א'). למרות הכל התאוננו ישראל, ונענשו.
הם צעקו אל משה, משה התפלל, והאש שקעה. האם למדו את הלקח? לא! עכשיו הם רצו בשר.
ואכן הם קיבלו שליו, הממעיט אסף עשר ערימות, אך עדיין העם לא היו שבעי רצון, נפשם קצה בלחם הקלוקל… על נרגנים אין שאלות. הם ייתפסו בכל דבר, ייתלו בכל אמתלה… תמיד נשמע מפיהם טענות.
לכאורה, מה ניתן לומר עליהם? שהם כפויי טובה בצורה קיצונית! כיצד ייתכן להיות בגן עדן, ולהתאונן? אילו היינו במקומם, ודאי היינו מרוצים!
אך האומנם קביעה זו נכונה?
הבה נשאל את עצמנו: אילו היו מספרים לסב קדום שלנו, שחי לפני מאות שנים או יותר, שאין לנו צורך לשאוב מים מן הבאר, רק מסובבים ידית הקבועה בקיר ויוצאים מים מן הקיר, ודאי היה מושך את כתפיו באי אמון.
אילו היו ממשיכים ומספרים לו שגם אין צורך להבעיר את האח, קיימת להבת גז ותנור חשמלי ומיקרוגל ומצנם וצ'יפסר. אין גם צורך לשאת את הכביסה לנהר, כי בכל בית יש מכונת כביסה, מכונת ייבוש, מגהץ אדים, מקרר חשמלי ומקפיא.
ומה לא? בנקודה זו היה סבא נד בראשו ומפטיר: "כשהמשיח יבוא, כשהמשיח יבוא"…
אבל טרם סיימנו. עלינו לספר לו שיש גם נורות חשמל, מאווררים ומיזוג אויר. שעוני יד, עטים, מחשבים ומחשבונים, ומגוון כה עשיר של ספרים.
ונוסיף ונאמר: אבל הם אינם מרוצים! כאן ירים סבא גבה: "לא מרוצים?!"
ואנו נוסיף: "אכן, סבא! הם נוסעים באוטובוסים נוחים וגומאים מרחקים, משוחחים בטלפון ובפלאפון, ומשגרים פקסים, אך למרות זאת, הם לחוצים ומרירים.
על כך יגיב הסב כשתמיהתו גוברת: "חיים בגן עדן וממשיכים להיות נרגנים?"
האין זו כפיות טובה? האין אנו כמתאוננים, כדור המדבר?!…