מצות זכירת מעשה מרים שדיברה על משה אחיה והעונש שבא עליה בחטף, מצביעה על החומרה הרבה בה מתייחסת התורה לחטאי הלשון. התורה מפרסמת מעשה כאוב שאירע בעבר, ומלמדת אותנו שעלינו להחדיר לתודעתנו את הזכרון של אותו מאורע. יתכן שהדבר נובע מתוך השכיחות הרבה של חטאי הלשון, ויתכן שהסיבה נעוצה בחומרה הרבה של חטאים אלו.
חומרת פגם הלשון בולטת גם בסידור התפילה. אחרי תפילת "שמונה עשרה" שנתייסדה על ידי אנשי הכנסת הגדולה, מוסיפים אנו את הקטע הפותח בבקשה "אלקי נצור".
בקטע זה דברי תחנונים הנאמרים בלשון יחיד, שלא כשאר התפילה שתוקנה בלשון רבים, כדי שנכלול את עצמנו עם כלל ישראל ונדגיש את שייכותנו אליו. במסגרת זו נודעת חשיבות, דוקא לבקשתו הפרטית של המתפלל. כאן, ניצב הוא מול בוראו, ושוטח לפניו את בקשותיו האישיות.
תפילת תחנונים זו פותחת במילים: "אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה". מכל מטען הבקשות שיש לכל אחד, הבקשה המרכזית היא, שהקב"ה יסייע לו לנצור את לשונו מרע ואת שפתיו מלדבר מרמה.
הוא מוסיף ומבקש, שגם למקלליו ולמבקשי רעתו הוא יידום, ולא ישיב להם כגמולם. בדרך זו יוכל האדם להידבק במצות אהבת הריע ולהיכלל עם הכלל בתפילותיו.
מיקומה של תפילה זו לאחר תפילת "שמונה עשרה" מלמד, ששמירת הלשון הינה משימה מרכזית בחיינו.
לאחר שדוד המלך מציב את השאלה: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב?" (תהלים ל"ד, י"ד) הוא משיב: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
שמירת הלשון אינה פרט בודד, היא מפתח כללי למסגרת חיים נעלה יותר. לדברי דוד המלך, זוהי הדרך בה חייב לאחוז זה החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב.
הדרך החילופית לדיבורים אסורים אינה הימנעות מדיבור, אלא עיסוק בדברי תורה. דרכה של תורה מעלה את האדם לקירבת אלקים, לחיים ערכיים בהם האדם מתבונן על כל סביביו במבט חיובי. מאליו, חטאי הלשון, שעיקרם ראיית השלילה שבעולם, רחוקים הם ממנו מאד.