שבעה ימים היתה מרים, אחות משה, מצורעת. שבעה ימים הורחקה אשה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל.
התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה של פרשה זו. זכירה, שהפכה למצווה: "זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך, בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט').
היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה. מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה לו ליד היאור, מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות של חטא לשון הרע. ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם.
פעמים רבות בוואריאציות שונות, מזהירה התורה את עם ישראל מפני חטאי הלשון. היא תובעת להמנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר וניבול פה. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו. הלשון הוא ראי הנפש. בעקבות כך, מוטל על האדם לנקות את לשונו, שכן חייב הוא לשמור על נקיון נפשו.
סיפור מרים ועונשה מוסיפים מימד מוחשי לתוצאות העגומות של חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו.
מרים נענשה ובו זמנית קיבלה גם שכר וכבוד. הפסוק "באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו" (יבמות ע"ח, ב), מבטא את אופיו של המשפט האלוקי. כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: "במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו". תכונת המשפט האלוקי מחייבת שיקלול מאוזן של האדם הנידון. נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. האישיות השלימה עומדת למשפט ולא המעשה הרע, הבודד. על כן, מכח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקים בלבד, מגולם בעונש עצמו גם השכר.
מחמת חטא לשון הרע סבלה מרים מצרעת, ונידונה להסגר שבעה ימים מחוץ למחנה. אך העונש גרם לה גם שמחה:
"והעם לא נסע" – במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. כשם שהיא המתינה לאחיה בסמוך ליאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר. העם – לא ימשיך במסעו.
גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך והיא מבטאת את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק – באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה כזו תפגע באמת, תעוות את המציאות, ותביע כלפיו הערכה לא נכונה.
באמצעות גישה זו מסוגלים אנו לפתוח דף חדש, איכותי יותר, כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות: "והווה דן את כל האדם לכף זכות" (פרק א').
דון את כל האדם! חשוב בשעה שאתה דן אותו על המכלול, על כולו! אזי – תוכל לדונו לכף זכות! כאשר כל אישיותו תעמוד לנגד עינינו, נוכל בנקל ללמד עליו זכות. נמצא, ללא קושי, את ההסבר למעשים שכמעט גרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה. אז גם נגלה שנוכל להבין אותו ולסלוח לו.