בשעת המסעות במדבר סיני כיסו את ארון הברית ואת כלי הקודש, באופן שהמתבונן בהם לא היה רואה אותם. רק כשהגיעו למקומם, בעת שהקימו שוב את משכן העדות, הסירו את הפרוכת. הארון ויתר כלי הקודש התגלו בכל יפעת מראיהם, ערכם וקדושתם. כמובא בפרשה: "והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות" (במדבר ד', ה').
בציווי זה של כיסוי כלי הקודש, טמון רעיון "הצנע לכת". התורה מדריכה אותנו להצטנע ולהסתיר מעין רואים את הדברים היקרים ביותר. בד בבד, מן הראוי להצטנע ולא לחשוף את ההישגים הרוחניים ואת המעלות הגדולות שהשגנו בדרך חיינו.
אחד הטעמים של מעלת ההצטנעות מובא במשל הבא:
לאדם אחד היה סכום כסף גדול שהיה חייב להעבירו לעיר אחרת. באותה עת, הדרכים היו בחזקת סכנה, והוא חשש שישדדו ממנו את כספו.
טיכס עצה, לבש בגדים פשוטים כאדם דל אמצעים. את הכסף הרב נשא בסל גדול ופשוט המיועד לנשיאת ירקות מן השוק, וכך יצא לדרך כשהוא מתערב בין ההמון. ברכבת ישב במחלקה הפשוטה ביותר בין תגרנים ועניים.
ואמנם, דרכו צלחה, אף אחד לא העלה על דעתו כלל שהסל מכיל אוצרות מלכים.
משהגיע בשלום למחוז חפצו, שוב לא היה לו צורך להצטנע ולהסתתר מתחת למעטה העוני והדלות. הכול הכירו את רום ערכו ואת עושרו הרב.
משל זה מלמדנו כיצד ננתב את דרכנו בחיים עלי אדמות.
האדם מהלך בעולם הזה כשהוא נושא עמו אוצרות מלכים: תורה, מצוות, מידות טובות ואמונה עמוקה בבורא. בדרכו בעולם עלול הוא להתקל בחורשי רעה, במסיתים ובמקטרגים, שלוחי היצר הרע – החברה הרעה והמידות המושחתות. כולם חפצים לגזול ממנו את הישגיו הרוחניים ולהפכו לחסר-כול. כיצד יעבור האדם את הדרך המסוכנת? כיצד יצליח להגיע בשלום למחוז חפצו יחד עם אוצרותיו, באופן שלא יהיו למשיסה בידיים הזדוניות של נסיונות העולם הזה?
הדרך הנכונה היא דרך הענווה וההצטנעות. ההולך בגאווה ובראש זקוף, מושך תשומת לב, ונכונו לו סכנות גדולות. מעוניינים למשכו ברשת, להכשילו, לסובבו בכחש ולהפילו בפח היצר. לעומתו, מי ישים לב לאותו הלך פשוט לכאורה, שאינו נראה כאיש המעלה, ואינו מושך תשומת לב?
נושא הוא את אוצרו בתוככי נשמתו, בגנזי לבו. עובר הוא את חייו בשלום יחד עם אוצרות תורתו ויראתו, עם מידותיו התרומיות ואמונתו הזכה. ובהגיעו לקץ דרכו, שלם הוא בתורתו. שם, בעולם העליון, תהיה ניכרת מעלתו הגדולה, מיד הכל יכירו שהוא העשיר הגדול שהגיע מן הדרך. יעריכוהו ויוקירוהו, ושכרו מובטח לו לנצח נצחים.