נקודת המוצא לשנאת ישראל היתה שווה בכל המקומות ובכל התקופות, רק דרכי הפעולה פשטו צורה ולבשו צורה. תואנות לא חסרו לאויבינו. פעם טענו נגדנו שהננו עניים, ופעם אחרת העלילו שאנו מתעשרים על חשבונם. היו שלא רצו לסבול אותנו בשל הבדלותנו משאר העמים, והיו שלא סלחו ליהודים שניסו להתערב בתוכם. כל דבר והיפוכו מסוגלים היו להוות עילה לפרוץ השנאה.
הסיבה האמיתית לשנאה הכבושה שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן":
"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו… קנאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להילחם בה' ולעשות מריבה עימו, ואלוקים הוא, ומי יריב לו?"
כלומר, במודע או שלא במודע, הכול מכירים בעובדה שעם ישראל הוא העם היחיד בתבל שהאמת הגדולה של האמונה מצויה אצלו. ומאחר שהאומות חסרות הכרת אמת זו, הדבר מעורר את קנאתן ובעקבות כך נוצרת משטמה. זוהי הסיבה הראשונית לשנאת ישראל. גם אם היא תתעטף בכמה עטיפות, יישאר גרעינה בעינו.
גם מטרת השנאה ברורה: מלחמה בה' ובתורתו. אך מכיוון שאין אפשרות להלחם באלוקות, הם נלחמים בעם הנושא את בשורת האלוקות בעולם.
שיטות הפעולה נגד עמנו השתנו, ועדיין הן משתנות והולכות. הרמב"ם באותה איגרת מונה כמה קווי פעולה ראשיים של אויבינו: האחד, מלחמה בכוח הזרוע, כמלחמתם של עמלק וסיסרא, סנחריב ונבוכדנצר, טיטוס ואדריינוס. צורה נוספת של לחימה היא התנצחות, כמו זו שנערכה בויכוחי הדת לפני מאות שנים.
הרמב"ם מבאר שעל שני צירי פעולה אלו הובטחנו בידי הנביא ישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיהו נ"ד, י"ז). לא בכלי משחית ולא בלשון יוכלו לנו אויבינו.
שיטה נוספת שעליה מצביע הרמב"ם, היא הנסיונות לייצר תיאוריות ודתות שיתיימרו להוות "תחליף" לתורת האמת. גם על נסיונות אלו הובטחנו שהן מועדות לכשלון.
חמורה מכול היא השיטה המתוחכמת והערמומית, שבאמצעותה ניסו קבוצות שונות לשכנע אותנו בדרכי נועם ובלשון חלקלקות, לנטוש את תורת אבותינו ולאמץ לעצמנו תיאוריות זרות. לא אחת צורפו לפתויים אלו הצעות של טובות הנאה שונות.
שיטות פיתוי אלו הינן מסוכנות ביותר, שהרי: "לשון רכה תשבר גרם" (משלי כ"ה, ט"ו). לעמוד איתן בפני פיתויים אלו, מסוגל רק מי שמחוסן בהכרתו היהודית. ההיסטוריה היהודית מוכיחה שלא רק גדולי ישראל, אלא גם יהודים מן השורה ניצבו כצור חלמיש מול כל אותם נסיונות להעבירם על דתם, הדת שהיתה נשמת אפם.