התורה סוקרת בצורה מקיפה את כל הפריטים שהיו במשכן על כל מרכיביהם. נמסר לנו גם תחשיב מדוייק של הזהב, הכסף והנחושת שהתנדבו בני ישראל ושהוזקקו לצורך המשכן וכליו. סיכום מפורט של החומרים שמהם נעשו כלי הקודש, מטרתו להסיר חשדות וכל אפשרות של לזות שפתיים על העוסקים במלאכת הקודש שלא שלחו את ידם במה שהוקדש לשמים.
אילו המטרה הבלעדית היתה לנקות את בוני המשכן מרינונים לא כשרים, לא היה צורך להנציח מספרים אלו בתורה לנצח נצחים. אם כן, נשאלת איפוא השאלה: מדוע ירדה התורה לפירוט מספרי זה? מהו הלקח שאנו יכולים להפיק מכך לדורות?
התשובה לכך היא, מטרת התורה להקנות לנו השקפה נכונה בתחום הממוני. קיימות שתי גישות לנושא הממון:
ממון או נכסים עלולים להפוך לנושא מרכזי בחיים שיש להתאוות אליו ולקנא בזה שזכה בו. ואכן, זה היה מבטו של בלעם הרשע. אחת מתכונותיו הבולטות היתה "עין רעה". בעינו הוא הביט בכל דבר השייך לזולת בקנאה ובצרות עין, התייחסותו לכל דבר היתה ללא קשר לשורשו הרוחני העליון המחיה את כל ההוויה. לפיכך, אותו חפץ היה חשוב בעיניו ונעשה לנשוא קנאתו.
להיטותו של בלעם אחר הממון כה אפיינה אותו, עד שגרמה שעינו הרעה היתה לשם דבר.
היהודי רואה בכל דבר את הרוחניות שהטביע בו הבורא. על פי מבט זה כל הישות החומרית מתגמדת, עד שאין כלל מקום לקנאה, לחמדה ולתאווה. מבטו של היהודי מתמקד באלוקות המקיימת את כל היקום.
התייחסות זו אל הדברים, המקשרת אותם אל שורשם, לא רק מונעת עין רעה וקללה, אלא היא גם מקור לברכה ולשפע, כדרך כל דבר הקשור אל הקב"ה שהוא מקור הברכות.
פקודי המשכן התייחסו לחומרים שנדבו למען המטרה הקדושה. תכליתם היתה התקשרות אל השכינה, והם נעשו סמל ומופת לברכת ה' ששרתה עליהם. המילה "מצוה" נגזרת מלשון "צוותא", זוהי צורה של דבקות ושל התחברות לה' המצווה העליון. קיימת כאן התקשרות עם מקור השפע. ואמנם, פקודי המשכן הפכו למקור ברכה לישראל.