מסופר על קבלת הפנים הרוחנית שציפתה לרבקה בבואה להקים את ביתה עם יצחק אבינו: "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו" (בראשית כ"ד, ס"ז). רש"י מפרש: "הביאה לאוהל, ונעשית כדוגמת שרה אמו. כל זמן ששרה היתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל. כשמתה שרה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו".
נפתח בסיפור שאירע לא מכבר. צעיר יהודי בארצות הברית, בן להורים שהתרחקו מהיהדות, נהג בילדותו לפקוד את בית סבו הדתי. יותר מכול אהב לבקרו בליל שבת ולהשתתף עמו בסעודת השבת. נעימה אחת נחרטה במוחו מאותה סעודה: השיר "אשת חיל".
לימים נפטר הסב. הנכד גדל והקים את ביתו עם צעירה יהודיה שגם לה לא היה מושג כלשהו ביהדות. דבר אחד ביקש מרעייתו: ביום שישי בערב יהיה השולחן מכוסה במפה צחורה, והם יאכלו סעודה חגיגית לאור נרות. בסעודה זו היה מפזם נעימה עליזה וייחודית. הנעימה נעמה לאזניה של האשה הצעירה.
"מהו מקורו של שיר זה?" שאלה הרעיה, אך הוא לא ידע לענות. "סבי שר שיר זה בליל שבת", אמר, "אני זוכר רק את מילות הפתיחה".
האשה הסתקרנה: "היהודים הדתיים בבורו פרק ודאי יכירו את המלים", אמרה.
נסעו לשכונה היהודית ונכנסו לחנות ספרים. הוא פנה למוכר: "אני מחפש שיר שמתחיל במילים "איישסחייל מיימצה" (אשת חייל מי ימצא…) אמר, והתחיל לפזם את הנעימה. המוכר לא הכיר את המנגינה, אך הבין במה מדובר. פתח לפניהם סידור המכיל תרגום אנגלי. האשה קראה את הקטע בדממה ואמרה: "אם כך מתייחסת היהדות לאשה – ברצוני להכיר את היהדות".
הם נרשמו לסמינר "ערכים" ושבו לאמונת אבותיהם!
באספקלריה זו ניתן להתבונן במשמעות הברכות שזכו להן אימותינו הקדושות, ברכות המביעות הוקרה לאם היהודיה. הראשונה – נר הדולק מערב שבת לערב שבת. הנר הדולק מסמל את השפעתה של שבת קודש על כל ימות השבוע, את המשכיותה של קדושת השבת. כאשר יוצאת השבת ומגיעים ששת ימי המעשה, אבי המשפחה טרוד בעבודתו ובעמל יומו, והאם היא המשרה בבית אווירת מנוחה וקדושה וממשיכה את השפעת השבת. היא ממשיכה את הרוגע ואת השלוה, את הרוחניות הקדושה שיש לה השפעה ישירה על חינוך הילדים ועל דור ההמשך.
הברכה שנשתלחה בעיסה באהל שרה מסמלת את הברכה המעשית שמעניקה האשה לבני ביתה. הפסוק המופיע בפרק "אשת חיל" קובע: "דרשה צמר ופשתים, ותעש בחפץ כפיה" (משלי ל"א, י"ג). האשה נוטלת חומר גלם, ותחת ידיה הוא הופך לתוצר מוגמר. אמנם הבעל מביא משכורת, אך האם הוא אוכל את השטרות? האם אין האשה עורכת קניות בחכמה והופכת את חומרי הגלם למעדנים? האין היא מתחזקת ומנהלת את ביתה ומאצילה עליו מברכתה?
הנשגב מכל הסמלים הוא הענן הקשור על האוהל. הענן משמש כסמל להשראת השכינה הן במשכן והן בבית המקדש. גם הענן שאפף את הר סיני הורה על כך שירדה עליו שכינה ממרום. המשכן והשראת השכינה שבו, היו כעין אוהלם של האבות והאמהות! כידוע, "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם". חלקה של האשה בהשראת השכינה הוא מרכזי ביותר, ועל כך רומז הענן החופף על האהל.
גדולה זכותה ורבה אחריותה של האשה להמשכת אור השבת ונועם הרוחניות לבית. לכל זאת זכתה רבקה שהמשיכה את תפקידיה הייחודיים של שרה, את הקמתו של עם ישראל לדורי דורות.